מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

את ליל הסדר של 2006 חגגנו אצל סבא וסבתא. כשירדתי לזרוק את הזבל שמעתי נביחות עמומות מתוך פח הזבל. היה שם גור קטנטן חסר ישע, שהיה נראה כאילו עצמותיו ישברו אם אניח עליו את צנצנות הגפילטע. הוצאתי אותו מפח הזבל ושמתי אותו ליד. סיפרתי על זה לאמא, וכשחזרנו הוא כבר לא היה שם. אבל בזכות זה היא החליטה לאמץ כלב. זה די משעשע, כי בדר"כ הילדים הם אלה שמעוניינים וההורים מתנגדים. כאן העסק היה הפוך.

כך צ'ופי הצטרף לחיק משפחתנו. אפשר להגיד שהתבגרתי איתו, שכן תחילת 2006 היתה התקופה בה הפכתי מבחור שקוף שנשאב לכל שטות לבחור מעט יותר אמיד, עם עקרונות, דעות ומחשבות אינבידואליות. עברתי עם הכלב הזה המון, ועצם גידולו גרם לי להתחזק מנטאלית.

יום אחד התבכיינתי לידידה שלי במסנג'ר. משעמם לי, חרא לי, יש לי הרבה שיעורים, נמאס לי להוריד את הכלב וכו' וכו'. תירוצים אופייניים לילד בכיתה י'. "רע מזה לא יהיה", אמרתי לה. חה.

אל תוך החדר אפוף הדיכאון נכנסה אחותי בתמימות: "רז, לך תראה מה קרה בחוץ, המעלית נתקעה וצ'ופי בפנים ונובח על ילדים והם בוכים".

בנימת זלזול של "אוי נו, עזבי אותי, את לא רואה שאני עסוק בלבכות על החיים המסכנים שלי?" יצאתי החוצה לראות מה היא רוצה. ראיתי מולי את הדלת של המעלית סגורה, כשהקצה של הרצועה של צ'ופי תקוע מחוץ למעלית. הרצועה מתוחה. צרחות ברקע, קול לא מובן מהדהד מכיוון המעלית. אני מסרב להאמין שזה אמיתי. זה לא נכון. אני רץ במדרגות לקומה שמתחתיי וחושש לפתוח את הדלת. כל כך מפחד. מרגיש כאילו טוב לא יכול לצאת משם.

המון אנשים, כולם מצטופפים כאילו זו הצגה של קרקס. כולם מסתירים לי ואני לא רואה מה הולך שם. אני דוחף ומעיף את כולם, ורואה את הכלב המתוק שלי מבותר, וברקע צרחות לא פוסקות מצד אחי. באותו רגע, נכנס לי שד לגוף. איבדתי שליטה. התחלתי לרוץ הרחק. לא הפסקתי אפילו כשחברים ראו אותי ברחוב וקלטו שמשהו לא בסדר. הגעתי לחורשה שליד הבית שלי והתחלתי לתלוש עשבים, לשרוט את עצמי, להרביץ לאמא אדמה. לעשות הכל במטרה לפרוק את הסבל הלא יאומן הזה שעובר עלי.

איכשהו, כולם התגברו על זה ממש מהר. תוך שלושה ימים הפסקנו לראות פרצופים עצובים בבית. אפילו אח שלי, שהיה שם איתו כשזה קרה, חזר לעצמו אחרי הלילה. לא הבנתי איך הם מצליחים להתגבר על זה כל כך מהר. איך אפשר להתגבר על זה בכלל?

ההתמודדות קשה. אדם שלא גידל כלבים בחייו לעולם לא יוכל להבין את המצוקה שהייתי בה. לא פעם שמעתי "זה רק כלב" ו"לא נורא, תאמץ אחר". קשה לי להבין איך אומרים דברים כאלה על יצורים חיים. קשה לי להבין איך אמא מעזה להגיד דבר כזה, ועוד מעזה להביא לאחר ארבעה ימים כלבה חדשה הביתה. מה נראה לה? התקלקל הכלב אז הולכים לחנות וקונים חדש?

שנאתי אותי, תיעבתי אותה, היא בעצמה הרגישה את זה וברחה לצד השני של החדר כשנכנסתי אליו.

איכשהו בחזקת הזמן גם זה נפתר. הזמן עשה את שלו, והמתים שוב נשכחו מן העולם. כרגע יש לי 2 כלבות נפלאות, אבל אני לא מסוגל לאהוב אותן בכל ליבי. אני לא מסוגל להרשות לעצמי להקשר במידה שכזאת אל כלב שוב.

הצרחות האלה גרמו לי לטראומה שמלווה אותי עוד היום. אני כולי בסטרס כשאני שומע צרחות, אפילו כשמדובר על אחותי ברגעי התחרפנות עם חברותיה. וכל פעם מחדש, אני מקווה שלאחר הצרחה אשמע צחוק וקריאת "יא דפוק", ואדע שזו סתם אזעקת שווא.