מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

בילדותי בורכתי באופי חברותי, דבר שגרם לי להכיר המון אנשים. המון. בתקופה שהייתי יוצא למפגשי ישראבלוג בתקופת 2005-2006 הייתי חוזר הביתה עם ארסנל של כעשרים כתובות מסנג'ר בכל פעם. ברשימת אנשי הקשר שלי אז היו כ-800 איש.

ברור שבלתי אפשרי לשמור על קשר עם כולם. תחלופת הקשרים מהירה אצלי וקשרים לא שורדים הרבה. אף פעם לא הייתי מאלה שלקחו פרידות בקלות (ומסיבה כלשהי, גם חודשיים מספיקים כדי להפוך אדם לחשוב עבורי. כנראה נגרם מהעובדה שעוד לא יצא לי לתחזק קשר ארוך באמת). קשרים מתנתקים וזכרונות כואבים. פעם אחר פעם אחר פעם, אני באמת צריך לסבול את הייסורים שבניתוק קשרים ובגעגועים לאינספור אנשים שבעבר היו מלוא חיי, וכעת הם אינם יותר מאבק כוכבים?

הבנתי אז שכל אדם שאתן לו להתקרב אלי יפגע בי במוקדם או במאוחר, במודע או לא במודע, בזדון או במקרה. בין אם זה באמצעות ריבים, שקרים, מניפולציות ובין אם זה געגועים שבאים לאחר תום הקשר. כולם פוגעים, אין כאן חריגים. מאסתי במלחמות כנגד הגעגועים והכאב. הדרך היחידה להתמודד איתם מבחינתי היא לראות את כל העולם הזה בתור כלי משחק שאני מנצל לטובתי ולהנאה האישית שלי. כאשר קשר נגמר לאחר חודשיים, אני לא רואה את זה בתור "אוי איזה באסה שנגמר" אלא בתור "איזה כיף, ביליתי עם האדם במשך חודשיים ארוכים. נהנתי צחקתי וסופקתי. הרווחתי!".

הגישה הזאת הפכה אותי לאדם רציונלי וחומרי, מגעיל ואגואיסט. לא פעם יוצא לי לנצל אנשים שלא חשובים בעיניי לטובת האינטרסים האישיים שלי. לעיתים כדי להשיג מישהי מסוימת, לעיתים כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין שווה משהו, ולעיתים סתם לצורכי שעשוע. אני גם מניפוליסט לא קטן ושקרן מניאק, אז אני מצליח לשחק באנשים די יפה. אני מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, ואם המטרה שלי היא זו או אחרת, so be it. אני לא חושב שאגואיזם זה רע. אחרי הכל, אם לא אדאג לעצמי, מי ידאג? אני לא חזק מספיק כדי לדאוג לעולם כולו. אני מסוגל לדאוג לי ולאנשים שקרובים אלי גרידא.

אחד הדברים שהאגואיזם והרציונליזם האלה מאפשרים לי לעשות הוא להכנס בין זוגות. אתמול היתה לי שיחה עם ידידה על זה. שאלתי אותה מה תגיד אם אכנס בין זוג שמוכר לנו, אגרום להם להפרד ואקח את הבחורה לעצמי. "אבל היא אוהבת את חבר שלה, והוא אוהב אותה, וטוב להם ביחד. לא קצת כואב לך על מה שאתה עלול להרוס להם?"

ברמת העיקרון, אם אני מכיר מישהי, היא נפלאה ומעניינת אותי, אני רוצה אותה ואני מאמין שנהיה זוג נפלא יחד, למה אני צריך להתחשב בחבר שלה? הרי אם בסופו של דבר אצליח במעללי, סימן שהקשר שלהם לא היה חזק מספיק מלכתחילה. האהבה שלהם לא תוחזקה כראוי, וזו רק הוכחה לכך שהקשר שלהם כושל ומגיע לה אותי ולא אותו. אולי אני כן אצליח לספק אושר לבחורה. אחרי הכל, אם האהבה שלהם באמת היתה חזקה, לא הייתי מצליח להכנס באמצע ולנפץ את ה"אהבה" שלהם.

בפעם האחרונה שהתקרבתי לסיטואציה כזאת, החלטתי להיות מוסרי. הייתי מעוניין בה מאוד והקשר שלנו התחזק. ידעתי שאם אמשיך כך, אני עלול להפריד ביניהם. החלטתי להמנע מכך והחלטתי ללכת אל חבר שלה ולאיים קצת. הצעתי לו להתחיל להשקיע בחברה שלו. שיתייחס אליה קצת יותר, שיפתיע וירגש אותה לעיתים יותר קרובות. אחרת, הוא הולך להפסיד אותה. ושלא יבוא אלי בטענות אחר כך. לאחר מכן גם ניתקתי קשר עם אותה בחורה והפסקתי להפריע להם. מפתיע או לא - הם נפרדו לאחר חודשיים תמים. אם הייתי נכנס להם באמצע הייתי מזרז את התהליך, לא יותר. קשר אמיתי היה שורד את זה, ואף יוצא מזה מחושל.

המסקנה שלי מאותו מקרה היא שלהכנס בין זוגות לא עושה רע. יתכן שהקשר שלהם יתחשל ויתחזק אף יותר, ואם לא, לטווח הקצר זה יחשל את הבחור ולטווח הארוך יחסוך להם הרבה בעיות. על הדרך גם זכיתי באהבה שאני מקווה לתחזק ולפתח. לי זה נשמע לגיטימי.