מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

אני שונא אנשים נטולי חוש הומור. כאילו, ממש ממש שונא אותם. אני באמת לא מבין מה הבעיה שלהם. אני כבר ממזמן לא מדבר על אלה שמתים להתפקע אבל עוצרים עצמם בשביל לייבש ולצאת מאגניבים, אלא על אלה שבכנות וברצינות חושבים שכל דבר מצחיק למעשה גרוע. ממה הם נהנים בחיים בכלל? עזבו את זה שהם מייבשים את החברים שלהם, הם מדכאים את עצמם. לאנשים כאלה יש זין קטן או שהם סתם לא מקבלים. אחרת אין לי דרך להסביר את התופעה העצובה הזאת.

~~~~~~~~~

אני מתגייס עוד יום וקצת. אני כ"כ אדיש לזה. לא פתחתי חיפוש אחד בגוגל על איך בנויה הטירונות או מה צריך להביא. לא קניתי כלום בכלל, המוטיבציה שלי שואפת ל-0. אני לא יודע איך להסביר את זה ממש. אני ממש מדוכא, האמת. קשה לי לעזוב את החיים החופשיים שלי ולעבור למסגרת צבאית. וזה לא שאני הולך להתגייס ליחידה קרבית ולסגור 28. אני פאקינג ג'ובניק שבסופו של דבר יחזור כמעט כל יום הביתה. אבל לי זה קשה. אני רגיל לחיים חופשיים ללא מסגרת, בהם אני עושה דברים, לא בהכרח שפויים, ללא שום תלות באף אחד. ואם אני צריך להבריז מהשיעור של יהודית כי חשוב לי לנסוע להפתיע את חברה שלי, so be it. ואם אני מתגעגע, אני במרחק של אוטובוס מכל מקום, לא ממש משנה התזמון, כמעט תמיד אני חופשי לעשות מה שאני באמת רוצה.

כאילו שזה ימשיך להיות ככה בתקופת הצבא. אף פעם לא הייתי מורעל במיוחד, אבל הטרטורים של לשכת הגיוס בהחלט הורידו את המוטיבציה שלי אל מתחת לאפס. בואו נגיד שלנסוע שעתיים כיוון בחום כדי לשמוע "המחשבים לא עובדים, תחזור מחר" זה לא הדבר הכי מחזק שיש. ועכשיו גם יקחו לי את החופש?

את ההודעה מהצבא על הקדמת הגיוס שלי מדצמבר לעכשיו קיבלתי בשוק טוטאלי. תכננתי לעשות כ"כ הרבה דברים שכעת לא אספיק. תחושת החמצה ניכרת בי. ואני יודע שאני סתם מתבכיין, ואתרגל תוך שבועות אם לא ימים למערכת ואמצא רגעים מאושרים, אבל אני מרגיש בזה הרגע תחושה נוראית של בדידות, כמו ציפור ששברו לה את הכנפיים. וחוץ מזה, בשביל מה יש לי בלוג בדיוק? בשביל להתרברב במספר היפייפה שלי? טוב, כן, אבל לא רק.

אולי מחר אקרא קצת באינטרנט ואראה אם צריך לקנות איזה חולצה. אה, צריך גם להסתפר או משהו, לא? דאמ.

הלוואי ואצליח לפתח חיי חברה חרף הצבא. הבדידות היא חששתי הגדולה מכולן.

עריכה: לא, רגע, רק עכשיו הפנמתי. מורידים את השיער??? זו קטסטרופה!