מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

זהו? נגמרה תקופת הפופו שלי? שבועיים אני בצבא ואני כבר לא בפעילים? טוב נו, אולי עדיף ככה. אולי הבלוג יוכל לחזור למסגרת מעט יותר אינטימית. אני מקווה. לא ממש אהבתי את האספסוף שהצטבר כאן בבלוג. שישארו רק האיכותיים :)

הטירונות נגמרה אתמול, לאחר 23 יום. עשרה ימים נפלו על שבת וחג, ואם נחשיב גם את הזמן שהיה בין צאת החג לכניסת השבת, תכלס טירונות היתה לנו כ-15 ימים. לא הרבה בכלל, תמיד דאגו להזכיר לנו שאנחנו מחזור מאוד קצר בגלל החגים ושאף טירונות 02, אפילו המקוצרת ביותר, לא כוללת כ"כ קצת ימי פעילות. אבל צבא זה צבא, ואני לא מרגיש שאני זקוק ליותר מזה. עברתי תהליך חיול וכעת אני מרגיש מוכן להמשך הדרך. אני לא רואה איך עוד שבוע או חודש היה הופך אותי לחייל טוב יותר בתפקיד שאשרת בו.

הטירונות לא היתה לי קלה. זה לא שהיה לי קשה להתנתק מהבית כי זה קורה גם ככה באופן טבעי, פשוט ההסתגלות לצבא זה דבר שלוקח מספר ימים עד שבועות ולא הכי פשוט בעולם. ההפנמה שאין לך יותר חיים אזרחיים, שאתה לא יכול לקום ולעשות מה שאתה רוצה, שאין לך יותר פרטיות ושאתה מחויב להסתדר עם אנשים שאולי אתה לא הכי מחבב, מסוגלים לגרום לכאב ראש לא קטן. אלה דברים שמתגברים עליהם בסופו של דבר, כמובן, אבל מבחינה מנטאלית היה לי קושי לעשות את הסוויץ'. די התרגלתי לזה איפשהו בשבוע השני. מבחינה פיזית לא היתה ממש בעיה כי זו טירונות מודיעין.

עברתי שינוי כלשהו בטירונות. הייתי די סקפטי לגבי כך וחשבתי שכולם סתם אומרים שזה משנה להם את חייהם ושהם מרגישים שנולדו מחדש. טוב, ברור שהם הגזימו, אבל לא ציפיתי שזה ישנה גם אותי. זה גרם לי להעריך הרבה יותר דברים שקיימים לי בחיים האזרחיים. לא קניתי אינטרנט בפלאפון והעדפתי לא להתעדכן בפייסבוק, בניגוד לאולי 90% מהבסיס. לא דיברתי הרבה בפלאפון, העדפתי להתנתק מהעולם. אולי בשביל להעריך את הדברים כמו שצריך. בהחלט כך קרה - כשחזרתי נהנתי מכל דבר קטן, החל מהדשא הירוק שמתחת לבית שלי ועד שיחות הנפש עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם הזה. אני מרגיש אשם אם אני מעז בכלל לזלזל במשהו מהחיים האזרחיים הנפלאים שלי.

מבחינה חברתית היה די בסדר. אני אדם חופר ומתבלט (לטובה ולרעה), אז כולם במחלקה וכלל בפלוגה ידעו מי אני. קיבלתי המון צומי מאנשים ויצא לי לדבר עם רובם. משעמם קשה להגיד שהיה, כי כשאתה מכיר את כולם, תמיד יש עם מי לדבר. אולם ברור שהקשרים האלה שטחיים ולא באמת האמנתי שמשהו ישרוד לאחר הטירונות (על פי כמה וכמה שמדובר בכולה שלושה שבועות ולא בשמונה חודשים). לפחות נדמה לי שאולי 2 או 3 בנות נדלקו עלי, אז האגו התנפח קצת. אבל רק קצת. יש אחת שדווקא כן הוספתי אותה לפייסבוק, ואני תולה תקוות שאכן נשמור על קשר גם לאחר הטירונות, למרות הספק הגדול בדבר. זה באמת מצחיק אותי לראות אנשים שמוסיפים את כל הפלוגה שלהם למרות שהם לא הולכים לדבר עם שמונה תשעיות ממנה. אבל טוב, תמיד הייתי זה שמעדיף להיות עם רשימת אנשי-קשר מצומצמת :)

האמת שבתקופת הטירונות ההורים שלי היו בסין והשאירו את אחיי בני ה-15 וה-12 לבד בבית. כעסתי עליהם קצת, אבל זה לא כאילו שזה עוזר. התירוץ שלהם הוא שהם בנו על הטיול הזה הרבה זמן מראש וציפו שאתגייס בדצמבר כמתוכנן ולא יהיו בעיות. בכל פעם שיצא לי להיות בבית הכנתי להם סירים ועזרתי להם להתארגן לבית הספר. היה לי קשה לסגור שבת בבסיס, להתקשר לאחיי ולגלות שהם חולים בבית ולא מרגישים טוב, ואני נמצא במרחק 6 שעות נסיעה מהם ולא יכול לעזור להם יותר מסיוע מרוחק וטלפוני. מזל שהם החלימו תוך כמה שעות ולא הרגשתי אשם יותר מדי זמן.

אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי בינתיים בצבא זה קרביים שעושים 03, 05, 07 ומרשים לעצמם לרדת עלי ולזלזל בי, כי הם קורעים את התחת בטירונות ואימון מתקדם של שמונה חודשים ואני כולה שלושה שבועות. נכון, אי אפשר להשוות את רמת הקושי, אבל זה לא נותן לאף אחד זכות לבוא ולזלזל כך. קושי זה דבר אינבידואלי ואנשים מורעלים שבאמת רוצים קרבי יהנו מהטירונות הקרבית שלהם הרבה יותר מאשר אני נהנתי מטירונות הג'ובניקים שלי. זה לא בר השוואה בכלל.

עוד דבר שמעצבן אותי בצבא זה הלגלוג והזלזול בטירונים מצד דרגות האלוהים בצבא. זה שאת בקבע נותן לך איזשהי זכות להיענות להצדעה שלי בהצדעה מבישה ומבזה של "כן כן יאללה לך שב כבר שיגעת אותי"? זה שאתה כבר שנתיים ועשר בצבא אומר שאתה יכול להתעלם מהבקשה שלי להכין לי ארוחת צהריים אפילו כשחדר האוכל סגור, משום שהייתי בשמירה בזמן הארוחה? הצבא מעודד את החיילים שלו לחוש יותר אלוהים ככל שהם עולים בדרגה. זה מכעיס וזה מעצבן ובהחלט כתבתי את כל זה במשוב על הסגל בסוף הטירונות, אבל אני לא חושב שזה ישנה משהו. נדמה לי שזה ככה בכל הצבא ואני פשוט אצטרך להתרגל לזה. כבוד האדם? ערך צה"ל מרכזי, או שקר דומה כלשהו? נו באמת.

אז זהו, הטירונות של נגמרה, אין יותר צורך לנסוע עד לבסיס מפרשית בדרום. מעכשיו אני עושה קורס במרחק חצי שעת נסיעה מהבית. נחמד בהחלט.

בברכת המשך שבת נפלאה,

רז הזה, שכבר פחות מרגיש צורך להשאיר את הבלוג אנונימי.

נ.ב. חבר שלי הפיל את הפלאפון שלי לכוס בירה.

נ.ב.ב. יש לי פוסט טוב ליום הזיכרון ליצחק רבין. ממש אבל.