מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

זה הורג אותי.

אז אני בתפקיד סודי משהו בצבא. אז זה כ"כ אקספלוסיבי שאין איתי אנשים שעוברים את אותה הכשרה, וזה כ"כ שושו שאפילו אסור לי להיות עם אנשי היחידה שלי בינתיים, כי הם יודעים על פרוייקטים סודיים ואני עדיין לא בתפקיד.

נמאס לי כבר לשבת 12 שעות מול מחשב לבד כל יום וללמוד.

חומר מעניין, התפקיד מגניב לאללה, אבל ראבק - למה לבד? מה כואב להם לשים אותי עם אנשים? הרי בכל אופן יחשפו אותי לחומרים המסווגים בעוד חודשים מספר.

ואפילו את הקשיים שלי אני בקושי יכול לשתף עם אחרים. ביטחון מידע זה זין.

בטירונות היה קשה והיה חרא, בקורסים שאני שומע אנשים עושים יש המון משמעת וזה קשה ומעצבן. גם לסגור 11-3 זה חרא לא נורמלי. אבל הם עושים את זה ביחד, וזה עושה את כל העסק כיפי. כי ראבק, יש רגעים של אושר.

אז אני איתי. אני משרת על אזרחי, אני חוזר הביתה (כמעט) כל יום, אני לא סוגר שבתות, אין לי שמירות, מסדרי רס"ר, תורנויות מטבח, או כל סוג אחר של משמעת. אבל כל זה לא משתווה לבדידות הזאת שפוקדת אותי.

שבוע הבא טיול שנתי. אני לא מכיר אף אחד. מה אני אמור לעשות בדיוק?

כשנותנים לפטפטן תפקיד מסווג, לא אפשרי לצפות שהוא יצא מזה שפוי.