מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

לפעמים זה מרגיש כאילו אתה בתחתית היקום. יותר נמוך מים המלח, הרבה יותר נמוך מיואב מאור. אתה עובר דברים קשים בחיים, דברים שלא קל לעבור. כל אחד היה מתקשה בשעות עבודה כה רבות, בריבים בלתי-פוסקים עם ההורים, בלילות קצרים ובלימודים חוזרים נשנים ומתישים.

אבל כשיש לך מישהו לשתף איתך בזה, כשיש לך מישהו שמבין אותך, הכל יותר קל. כשיש לך חברים לצידך, כשיש לך בחורה לצידך, גם להשתייך לסיירת ולצאת למלחמה עקובת-דם נראה לך דבר לגיטימי. כי אתה רוצה להגן על האנשים שאתה אוהב, וכי הם נותנים לך את הכוח והעוצמה בכל צעד.

ומה לגבי מתי שאתה בודד? כשאתה לא מוצא קשרים עמוקים מדי בבסיס, והמצב פשוט לא מאפשר לך להמשיך (ומי בכלל מדבר על להעמיק) בקשרים מבחוץ?

אתה אוכל זין, יום יום. נוסע שעה וחצי הביתה מבלי שיהיה לך למי להתקשר. מתעורר בבוקר בלי יותר מדי סיבות - רק כי צריך.

בסילבסטר יצא לי להתקל בידידה שלי והיתה לנו שיחה נפלאה והרגשתי מאוד ה"איתי" הישן. הרגשתי מעולה, צחקתי, סיפרתי בדיחות (אפילו אם רובן היו גרועות), הייתי שרמנטי, פלירטטתי, וכל זה מבלי להתאמץ יותר מדי. בטבעיות. כמו שאני בטבעי שלי. הבעיה לא בי. אני לא התקלקלתי. יש אנשים שעדיין גורמים לי להיות אני.

אז הבעיה באחרים? כולם אשמים ורק אני צודק? זה נשמע מוזר מדי.

דאמנ איט, אני מרגיש אבוד. אני מרגיש שאני מאבד עצמי. כל יום חסר משמעות ותכלית העובר עלי גורם לי להתרחק עוד קצת מהדמות האמיתית שלי. בקרוב אאבד את עצמי לגמרי, ואז כבר לא אוכל לחזור אחורה.

שמישהי תכנס לי לחיים ותחזיר אותי אל דרך הישר. בבקשה.