השנצתי כמו גדול מ4 בצהריים עד 3 וחצי בלילה. כזה שנצ עוד לא היה לי
בחיים. ומה יותר טוב לעשות בלילה קודר מאשר לשקוע בזכרונות מתוקים?
עוד
באמצע 2005, כבן 13 פעור שהלך לראשונה למפגש ישראבלוג, גיליתי שלא כזה קל
להתערבב עם כל השאר, משום שהם היו בני 15 ו16 וחלקם אפילו גם 18. מישהי
מתוקה בשם איבט היתה חמודה אלי ועזרה לי להסתדר עם השאר כשאבדתי בהמון.
בלעדיה אני חושב שהייתי חוזר הביתה, מוכה בהלה מההמון הזועם, ולא חוזר
למפגשים האלה, שללא כל ספק שינו את חיי מן הקצה אל הקצה. היא דאגה לי
והכירה אותי לשאר האנשים, היא דאגה לי שאחזור הביתה בשלום ודאגה לי בכלליות
בכל התקופה שאחריי. בתור בן 13, שהרי חבריו צעירים מדי בשביל לדאוג באמת,
אני חושב שזה היה ניצוץ האכפתיות הראשון שקיבלתי כלפי חוץ. היא היתה אז בת
20 או משהו, שזה אומר שעכשיו היא כבר זקנה בת 25 או משהו. טירוף.
באמצע 2007 היתה לי חברה, או לפחות ככה קראו לזה אז. היא היתה מבת ים
וקטנה ממני באיזה שנתיים.
הינו אמורים להפגש בל"ג בעומר אבל פספסתי את האוטובוס האחרון מת"א לבת ים.
לא רציתי להבריז לה אז תכננתי ללכת את זה ברגל, למרות שזה איזה 25 ק"מ
כיוון. קראתי לחבר שלי באותה תקופה שיבוא איתי. רז היה שמו. הוא ויתר על
המון בשר שתכנן לעשות על האש ולאכול עם חברים בשביל לבוא איתי ולא היסס
ליותר ממספר שניות פעוט. הוא אשכרה הלך איתי איזה 4 שעות עד שהגענו לשם.
בחיי שזה מרגש.
דבר פחות מרגש, אגב, זה שאותה בחורה הבריזה לי באותו יום למרות המסע המפרך שעשיתי...
אותה
תקופה, אותה בחורה, אולי חודש לפני. היה איזשהו משבר ביחסים שגרם לי להכנס
לדיכאון (שבמבט לאחור נראה כה פטתי, הרי הקשר שלנו היה הזוי וכושל ובאמת
שאין לי מושג מה כן הלך שם...). יצאנו כל החבר'ה לת"א ביום שישי לכבוד
מסיבת יום הולדת של ידידה. לא רציתי לבוא כי הייתי בדיכאון. הם קראו לי ולא
רציתי לבוא. הם באו אלי הביתה ולא רציתי לבוא. לא פתחתי להם את הדלת. אז
הם המשיכו לצלצל ולחכות שם בחוץ עד שאצא. הם לא היו מוכנים להשאיר אותי שם
לבד. אחד מהם, אגב, היה אותו בחור מהפסקה הקודמת. איזה אנשים מתוקים.
ינואר 2009. ידידה שלי משכבר הימים, טניה, נפגשה איתי אחרי זמן רב של נתק. היתה לנו שיחה חביבה וליוויתי אותה לתחנת האוטובוס בדיזינגוף סנטר.
הגיע הקו שלה, אבל היא לא עלתה אליו. "מעניין לי בשיחה איתך. לא נורא, יגיע
הקו הבא". באותו הרגע הרגשתי כאילו עשו עבורי את הדבר המתוק בעולם. מעניין
אם היא ראתה את הניצוצות בעיניים שלי.
30 באוגוסט
2009, יום שישי שלפני תחילת שנת הלימודים האחרונה שלי. כולי בדכאונות והולך
לבוחלקה (= השתכרות רוסית פומבית) עם חברים של ידידה, במרחק של איזה 40 דקות
הליכה מהבית שלי. השתכרתי למוות ונרדמתי על הרצפה חצי גוסס. ידידה שלי,
שרי, קראה לאיזה דוד שלה, הקפיצה אותי הביתה, ואפילו נכנסה איתי לתוך הבית
ודאגה שאני נכנס למיטה.
I can't think of more. Funny thing is that most of them aren't even in contact with me anymore.
Memory is what makes our lives. Life without memory is no life at all... . Our memory is our coherence, our reason, our feeling, even our action. Without it, we are nothing. (luis bunuel)"
אלה אנשים כאלה מתוקים. זה גורם לי לרצות להרים אליהם צלצול בזה הרגע ולחזור אליהם. ואולי אני צריך אותם. ואולי אני לא יכול בלעדיהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
