מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

אני זוכר את השיחה הראשונה שלנו במסן. הייתי מדוכא ממשהו. כמו שאני מכיר את עצמי, בטח סתם התבאסתי על עוד איזו מישהי שלא רצתה אותי. ככה הייתי בכיתה י'. הייתי פלרטטן כרגיל, בלי שום כוונה כמובן, ושיחקתי איתך כל מני משחקי צומי.

"אני כרגע לא מחפשת חבר" "מה?? אז לא יהיה לנו סיכוי בכלל?" "לא אמרתי את זה..."

באותו רגע כמובן שלא היתה שום משמעות למילים האלה, אבל עם הזמן הזדמן לי להכיר את הבחורה. המון שיחות, המון טלפונים, המון פגישות. כמו כל בן עשרה במצב שלי, התחלתי לחשוב, "יואו, אולי נהיה חברים? אולי נקח את זה צעד קדימה?" אבל הבנתי שאני אאבד אותה אם אעשה זאת. כי קשרים לא מחזיקים, ואחרי קשר יש טעם רע בפה, ואין כזה דבר "לחזור להיות ידידים".

אני זוכר איך הסתובבתי איתה בערב בת"א וחיכינו לאוטובוס לבת-ים כדי שתוכל לחזור הביתה, למרות שהשעה היתה כבר חצות וחצי וכמעט איבדנו תקווה. היא היתה מאוד לחוצה לגבי מה תעשה אם לא תחזור הביתה. אני אישית ראיתי את זה בתור הזדמנות. אולי נוכל להסתובב כל הלילה בחוץ. הינו עושים את זה כל הזמן ממילא, בגלל הלוז הלחוץ של שנינו נפגשנו בדר"כ בשעות הלילה והסתובבנו עד עלות השחר. היא חייכה והיתה רגועה כשידעה שלא אנטוש אותה ונוכל להפוך את זה לחוויה חיובית. בסופו של דבר האוטובוס הגיע והיא חזרה הביתה, אבל לי הספיקה הידיעה שהיא מרגישה איתי בטוחה. היא לא מפחדת "להתקע" איתי שעות ארוכות מבלי דרך להמלט. כי אני מעניין אותה והיא מעניינת אותי. ואנחנו כ"כ קרובים.

"הילה, אני מתגעגע כלכך" "גם אני איתיצ'ו, אולי נפגש?" "בא לך?" "השעה 11 בלילה" "אז ב12 אני אצלך :)"

והעובדה שיש בינינו שעה נסיעה לא ממש הפריעה לדבר.

להילה היה בלוג. היא היתה האדם הכי ישראבלוגר שיש. היא היתה באה למפגשים, היתה כותבת פוסטים מרגשים וכותבת מהלב. הילה היתה אדם אמיתי. פעם אחת כשהייתי אצלה היא אמרה לי שחייה מוקדשים למחשב ולבלוג ולמסנג'ר. היא אדם בודד ואין לה מה באמת לעשות בחיים. היא אדם עם המון מטענים וככה היא פורקת. לנייר ולבלוג ולגולשים האנונימים. וכששאלתי אותה למה בכל אופן יש תקופות שהיא לא כותבת בבלוג היא ענתה לי, "אני כותבת בבלוג כשרע לי ובודד לי. כשטוב לי, למה שאכתוב שם?"

התנתק הקשר שלנו. הייתי בתקופה לחוצה ועמוסה ולא יצא לנו לדבר שבועיים. אני חושב שזה מה שחתם את הקשר שלנו. זה יכול לקרות, וזו סיטואציה שקל לדמיין בין אנשים שגרים בערים שונות ובין חברים אחרים.

כשחזרתי אליה צץ החבר.

שמחתי בשבילה. באמת ששמחתי. היא אדם נפלא ומתוק ומגיע לה הטוב ביותר. אני בהחלט לא אדם סביר לריליינשיפ.

אבל באותו יום, תיעבתי את החבר שלה כמו שלא תיעבתי אף אחד אחר באותה תקופה. למה הוא? למה דווקא הוא? למה הוא לוקח לי אותה? בכלל וויתרתי על הקשר כי רציתי שתשאר לצידי ולא רציתי לאבד אותה, אז למה אני מאבד אותה בכל אופן? למה אני תמיד מפסיד?

הם היו יחד המון זמן. חודשים ושנים. אין לי מושג אם הם עוד יחד. מה שכן, הם השקיעו אחד בשניה המון. כנראה כמו שצריך לעשות בקשר מתוקן. ואני נדחקתי לצד.

פה ושם שלחתי לה סמסים של "הילה, אני מתגעגע" או "אולי נפגש". לפעמים סיננה, לפעמים ענתה להודעה או שתיים.

וויתרתי. מחקתי אותה מכל מקום כדי שלא אזכר בה, אבל הרי רגשות הם דבר מעיק שלא עוזב אותך בקלות. וגם אם הצלחת לשכוח אותה לחצי שנה האחרונה, זה יחזור אליך בבום משום מקום ויתקיף אותך. אתה לא תשכח אותה בתקופה הקרובה. לא כל עוד אתה בודד, לפחות.

אני שמח בשבילה. באמת. היא השתדרגה וזכתה בחיים חדשים. אני חושב שגם בבלוג היא לא מעדכנת כבר. יש לה חיים יפים עם חברים נהדרים והיא כבר מאושרת. היא לא צריכה אותי, לא את הבלוג ולא את ישראבלוג. ואני צריך להסתכל אל העבר ולהיות מאושר שהיה לי הכבוד להיות חלק מחייה בתקופה משמעותית בחייה, ואולי גם לקוות שהיא נזכרת בי מדי פעם.

People always leave. זה הקעקוע שיש לה. או שלפחות זה הקעקוע שהיא רצתה לעשות.