יש לי קייס ירקרק בו אני שומר מכתבים ומזכרות מאנשים. לא ברכות ימי הולדת וכאלה. כאילו, לא רק ולא בהכרח. אני שומר שם דברים שנגעו לי ללב בתקופה כלשהי בחיים. ולפעמים, כשאני מתגעגע, אני פונה אל הקייס הזה ומרפרף. זכרונות של חיים שלמים עוברים לי מול העיניים. המון אמוציות והמון אמת.
העבר שלי נמצא במספר מקומות: בארון, בקייס, בהיסטוריה במסנג'ר ובבלוגים שלי במהלך השנים. בראש הדברים האלה פשוט לא נשמרים. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לי סנילי, אבל אני פשוט שוכח דברים חשובים אחרי שאני לא קשור אליהם הרבה זמן. מספר שנים ואני שוכח אנשים שהיו בזמנם החשובים לי ביותר. שוכח אותם כליל, בקושי עולה לי משהו לראש כשאני רואה את השם. זה ניכר באותם פוסטים שלי משנת 2006 בסטייל "יואואואו אני כזה אימו, רע לי ואני מדוכא, אולי כל יגיד 6 מילים שמתארות אותי (ודברים טובים בלבד כמובן) כדי שאהיה האדם המאושר בישראבלוג?". המון מגיבים. כמה עשרות. פה ושם איזה "נהנתי לפגוש אותך אתמול" ו"ממש כיף איתך". אבל מי הם? מי זאת יוליה? מי זה רז? אני באמת ובתמים לא זוכר אותם, עד שאני משתקע באותן זכרונות ונזכר ברגשות שהרגשתי.
אבל אם אני לא זוכר את זה כיום, זה באמת שווה את זה? אולי אני פשוט לא אמור לזכור...
אני רוצה את הכוח לקרוע הכל. את כל הזכרונות, ואת כל ערמת המכתבים שיושבת לי בחדר ורק מחזירה דמעות לאישונים.
את הכוח למחוק את כל ההיסטוריה מהמסנג'ר הזה
ולחזור לעולם הזה כאדם נקי. נקי מעבר וזכרונות מעופשים שעושים רק רע.
אולי בגיל 20 ארגיש שזה הזמן? אולי כשאשתחרר מהצבא? כי זו סוג של הרגשה שכשאעשה זאת, אתנתק לגמרי מעברי ואהיה אדם חדש. אני לא אזכיר את האדם שהייתי פעם.
אז היום שרפתי את הכובע שלך. זו התחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
