מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

וזה תמיד קורה לי בסוף.

לא משנה כמה אנשים אכיר, לא משנה כמה אהיה נחמד השבוע, לא משנה לאיזה חייל אתן לשבת במקומי ברכבת רק כדי שירגיש טוב עם עצמו.

ואני אדם חברותי. אני מאדרפאקינג חברותי. זה מה שחברים שלי אומרים, זה מה שהאנשים בבסיס אומרים. לפעמים מתבטא ב"איך זה שאתה מכיר את כולם" או "תפסיק להתחיל כבר עם כל הבנות בבסיס". יש גם כמה קנאים בבסיס שמנסים לרדת עלי כי אני מדבר עם בנות (בניגוד להם... כנראה זה מסובך ובלתי אפשרי עבורם).

וניסיתי המון דרכים. אני אפילו עכשיו בקטע של האדם הנחמד, שאכפת לו מאטיקה ולא הולך לפגוע באיש, גם לא בשביל אינטרסים. ולא, זה עדיין לא עובד.

החלטתי לוותר עליה. היו לי כמה שיחות עם אנשים קרובים והגעתי למסקנה שאם אני תוהה אחרי כ"כ הרבה זמן, זה כנראה פשוט לא זה. מתישהו בקרוב נעשה את ה"שיחה" ונסגור את זה אחת ולתמיד. אני בינתיים סובל מזה, ואני חושש שהמצב ישאר ככה בקרוב.

ובדיוק בתקופה כזאת, כשאני צריך מקסימום אנשים, יש לי מינימום. וגם להם כבר אין כוח אלי.

אני צריך צומי. אני צריך אהבה. אני צריך סקס. אני צריך משהו שיגרום לי להרגיש שווה בעולם הזה.

ואם לא אהבה, אז אולי סטוצים.