מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

מדהים איך הצבא גורם לי להיות אדם עצוב ומדוכא שחושב על שום דבר מלבד עבודה.

אני עושה חמשושים ולילות לבנים בבסיס רק כי יש כ"כ הרבה עבודה ואני לא מספיק.

והצבא הפך אותי למכונת עבודה משומנת. כשאני חוזר הביתה בחמישי מרגיש לי כאילו ממזמן כבר אין לי חיים, וחבל לי לחזור כי בבית יהיה לי משעמם, ואולי כדאי שאסגור עוד שבת. אולי ככה אוכל לעבוד קצת.

והשביזות תוקפת בחמישי. ורק בשישי אני בעצם קולט כמה נפלא הוא החופש. כמה אני נהנה ומנצל. כמה אני צוחק ונהנה. איך אני מאושר מהחופש הקסום הזה, שנותן לי להיות מי שאני. ואז אני רק מתחנן בכל כולי שראשון לא יגיע.

הצבא עושה אותי לא אנושי.

ואני עוד בפינה אפלולית בראשי שוקל ברצינות קצונה. הלוואי שיכנס לי קצת שכל לקודקוד ואני לא אעשה את זה. זאת תהיה כזאת טעות.

אז הכרתי ביום שישי בחורה.

והיה נפלא והיה מקסים. ונשארנו לדבר עד הבוקר בחוץ. ואז היא הסיעה אותי הביתה וישבנו לדבר עוד שעתיים מתחת לבית שלי.

ולא לחצתי עליה בכלום, וללכת הביתה ב5 בבוקר כי היא עייפה זה לא תירוץ ונשמע הגיוני לגמרי. אבל היא לא עשתה את זה.

ונראה היה שהיא נהנתה.

וגם אני נהנתי. מאוד. בחורה מעניינת ומקסימה.

לא רגילה. לא משעממת. מיוחדת ממש.

קצת לפני שנסעה הביתה היא הביאה לי את המספר שלה. גם כאן לא לחצתי ולא הזכרתי אפילו את הנושא. היא הביאה מיוזמה שלה.

אז משהו כאן לא מתחבר לי. איך זה שכשהתקשרתי יום אחרי זה, היא נפנפה אותי ואמרה לי להתקשר מאוחר יותר, ואז דיברה כמה דקות בחוסר-התלהבות?

אולי היא הבינה שזה לא באמת ילך, כי היא חוזרת רק פעם בשבועיים הביתה, ואי אפשר להתחיל קשר עם כ"כ הרבה מרחק.

ואני אמור לשמוח. יצא לי להכיר בחורה נהדרת ללילה ויצא לי להיות פתוח עם מישהי כמו שלא הייתי הרבה זמן.

But I just don't want to miss on knowing you. Because you're goddamn special and from here it seems like an huge loss.