מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

היום התחיל כמו כל יום רגיל. רגיל עד כמה שיום שישי בצבא יכול להתחיל.

זו הפעם הראשונה שאני יוצא הביתה מזה שבועיים. בתור ג'ובניק אני לא רגיל לסגור כ"כ הרבה.

אני יוצא הביתה עם מכנס קצרצר וטי-שרט דקה. נזכר במשהו על זה שאמרו שהסופ"ש יהיה גשום, ומזלזל באלגנטיות.

כ"כ חם ויבש בחוץ, איזה גשם ואיזה נעליים?

תוך כדי הצעידה אל תחנת האוטובוס, הרוחות התחלו להתחזק.

ואז גשם התחיל לרדת.

כולם התחילו להסתתר מתחת לתחנות האוטובוס הרבות בעזראלי, גם אם זו לא היתה התחנה שלהם.

אני לא מבין איך אפשר לסרב כך לגשם.

הלכתי למרכז הרחבה ונהנתי מקצת גשם אמיתי וטהור.

אנשים הסתכלו עלי כמו אל אידיוט. "מה הוא חושב לעצמו? למה הוא לא מסתתר מתחת לאיזו תחנה?"

פתאום יצאה מישהי מהתחנה. נעמדה לידי ותוך שניות נספגה בגשם כמוני.

"יש משהו מאוד מרגש בחורף הזה. אנשים מסתתרים ממנו כאילו הוא גזרה עלי האדמות. אני שמחה לראות שיש עוד אנשים שמעריכים את הדברים היפים בחיים..."

כולם מתלהבים מגשם ראשון. בערך כמו שכולם מתלהבים מהים בחודש אפריל, שהגשמים פוסקים ואפשר ללכת אליו לאחר הפסקה ארוכה.

הרבה מעדיפים את הקיץ. אני באמת לא מצליח להבין למה. העונה המדהימה הזאת מציפה רגשות ומאפשרת לכולם להתחיל לחיות את החיים מההתחלה.

החורף מסב אושר.

החורף מעודד תקווה.

החורף עושה אותנו אנשים מאושרים.