מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

ארבעה ימים בבית.

אחרי חודשים של עבודה, קיבלתי ארבעה ימים בבית.

עברו שלושה.

והם הספיקו לי למספר תובנות.

אמא מתחרפנת כשאני בבית. היא רק צורחת וצועקת כל היום ומתעצבנת על שטויות. קשה לה עם זה שאני כאן יותר מדי.

כל תחומי העניין שלי התגמדו וקטנו בעוד העניין שלי בעבודה גדל. כשאני לא עובד אני בייסיקלי לא עושה כלום.

הקשרים עם החברים רופפים מאי פעם. לא שאני מאשים אותם, מי רוצה בכלל להסתובב עם מישהו שאפשר לדבר איתו רק פעם בכמה שבועות. ואיך אפשר בגלל לתחזק קשרים אמיתיים ככה.

הכל מתרופף. הכל נהרס. וכל זה בגלל אינטנסיביות העבודה.

וזה כ"כ מסריח, because as it seems now, i have no place to return to.

no home to return to.

אז מה הפואנטה להמשיך לעבוד.

לקרוע את התחת 180 שעות בחודש. היום בשביל להגן על המולדת, ומחר בשביל להרוויח כסף.

אי אפשר לנהל חיים תקינים ולשעבד את עצמך לעבודה במשרה מלאה. נקודה.

אז איך 99% מהאנשים שואפים להמשיך במסלול הזה של צבא, לימודים, עבודה?

מה ישאיר אותם שפויים?

החודשיים תאילנד בין הצבא ללימודים?

השבוע חופש בראש השנה?

מה? מה? מה יכול באמת לעשות אדם מאושר בסיטואציות כאלה?

מה יכול להחזיר לאדם את החיים שהיו לו פעם, בימים בהם היה חופשי?