זה יפה ועצוב זו אובססיה ממש חזקה. תארי לעצמך כמה אובססיבית את צריכה להרגיש כדי לפלוט מילים כאלה זה זמני, כמו הכל הדמות במחזה רואה אותו בתור מעמסה. היא נלחצת מכל המונולוג. מאמינה שהכל שקרים ולא מרשה לעצמה להתקרב. וזה לא שקרים? הכל מאוד רגעי. אדם יכול להרגיש כאילו האדם השני הוא הכל. להיות אובססיבי ברמות מטורפות. לזרוק באוויר דיאלוגים כאלה ולרצות להרוג בשביל ה"אהבה". אבל בתכלס האובססיה יכולה להפסיק תוך רגע. אז מי יודע מה זה שווה, ומה זאת האהבת חרטא הזאת... זאת בדיוק דעתי אז מה? אז לא מאמינים? עדיין לא החלטתי זה מסוג הדברים שמעצבן אותי שאין לי דעה מוצקת עליהם. או שזה או שזה. אני רוצה להחליט כבר. כי אתה רוצה לא להאמין. לא להיות שייך לעולם המטופש הזה, שנפגע בסופו של דבר. אבל זה נראה כ"כ מושלם על הנייר אבל אתה גם לא רוצה להפסיד את החוויה הזאת ומגיל קטן לימדו אותי שאהבה דבר קסום ומוחלט ומדהים! מי לימד אותך? התקשורת? המשפחה? אכן. ואני חושב שקצת נדבקתי להגדרה הזאת... כאילו כשיש לי משהו דומה, אני מנסה להשליך עליו את ההגדרה היפה אבל זה לא נכון ואז אני מגיע למצב שאני שולח לה מכתבים מטומטמים שלא יביישו שום סרט רומנטיקה מאוס, וחושב שאני גיבור גדול. נשבע לך שכשהייתי איתה הרגשתי הכל, כאילו היא האחת וכל החרטא. כמו ביומני הנסיכה. הכל הרומונים. בגלל זה קשה לי עם המחשבה של זוגיות. אתה מנסה להשוות לזה את כל היופי בעולם, וזה עדיין מתפוצץ מכוער. ואתה נשמע עם עצב בלתי נדלה ומאבד את האדם הזה לנצח. ואז את חושבת לעצמך... זה היה שווה את זה בכלל? היה שווה כל הסבל... בשביל שבריר של אושר? כנראה שכן. בשביל התקווה שאולי, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם זה לא יתפוצץ. אבל זה לא לא הכל חייב להגמר ככה וגם אם זה לא יתפוצץ, הקשר ייאבד בתוך השגרה והבנאליות. בתוך החיים שבניתם ביחד. ככה שבסופו של דבר. אתם נעלמים בתוך עולם שבניתם ושוכחים את עצמכם ואת מי שפעם כל כך אהבתם. ואז נפרדים אחרי שנה וחצי או שנתיים. כשההורמונים גם ככה מפסיקים להווצר. ומחפשים שינוי. כי נמאס מהשגרה. איפה האהבה שלך עכשיו?
אנחנו נוראיים ביחד, אבל מקסימים יחד. ואולי יום אחד אצליח לעשות אותך מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
