מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

תמיד נהגתי להגיד שפיפל אלוויז ליב.

אנשים באים לחיים שלך לתקופה קצרה. זה יכול להיות מאוד מרגש ומאוד עמוק, אבל הם יעזבו בסופו של דבר. כי אנשים משעממים ואי אפשר באמת להשאר איתם יותר מדי זמן.

וצד אחד תמיד יצא נפגע מזה. יותר מדי נפגע.

אז נהגתי לחשוב שחכם לצפות לזה מראש. להתחיל קשר ביודעין שבעוד X זמן הוא יתנתק. משהו כמו "ידעתי שזה הולך לקרות, אז אין לי סיבה להיות מדוכא באמת".

ולכאורה להנות היום מהרגע זה מעולה.

זה לא עוד פריבילגיה אנושית להיות קרוב לאנשים.

זה הכרח.

אתה חייב את הקרבה הזאת בשביל עצמך. אתה חייב שלאנשים יהיה אכפת ממך. אתה חייב להיות משמעותי בעולם הזה.

הבעיה היא שזה כואב מדי.

אז איך מתמודדים עם זה? מציבים גבול דימיוני שאתה לא באמת נותן לאף אחד לעבור. אתה לא מגלה את הסודות הכמוסים שלך לאף אדם חשוב. את הלבטים והתהיות האמיתיות שלך אתה תספר לאנשים רנדומלים שאתה לא באמת מכיר. כי מה אכפת לך מהם, וזה לא שאם תספר להם תקשר אליהם.

ואז אתה הופך להיות אדם בעל לב אבן, בלי אנשים שבאמת קרובים אליך. אדם שחיי בעולם הזה ומתעלם מהצורך האמיתי שלו. אהבה.

אתה חייב את הקרבה הזאת בשביל לשרוד

אם אני נהנה איתך היום, מה אכפת לי לגבי עוד יומיים?

אנחנו נפרד והכל יגמר. אני אמצא איזה תחליף ותוך כמה שבועות או חודשים אשכח גם אותך.

רק כשאהיה לבד ובודד אזכר בך. ואני אדאג שזה לא יקרה, אז לא תהיה שום בעיה.

ואז אתה מוצא את עצמך היפר מטורף. מכיר אנשים בכמויות. נהיה הבסט פרינדס שלהם תוך אולי חצי יום. זה משהו בכימיה ובאופי. משהו בחברותיות הזאת שיש לך שגורמת לך לכבוש אנשים בהרף עין. כי אתה שונה ואתה מיוחד. ואנשים ממש אוהבים אותך, או ממש שונאים אותך. אין כאן אמצע. וכמו שזה מתחיל, זה גם נגמר. בבום.

אבל זה לא מה שאתה רוצה. אתה לא רוצה את הקשרים הזמניים האלה. אתה רוצה משהו חזק ועמיד שיחזיק. כי כשהבסיס שלך לא יציב, מספיקה רוח קלה כדי להפיל אותך לתהום.

היה לי קשה אז ברחתי.

היה לי קשה אז הרסתי.

העדפתי ללכת למקומות אחרים, כי דף חדש זה תמיד יותר קל.

והרסתי ופישלתי.

ואיבדתי את כל האנשים שחשובים לי.

והקטע העצוב הוא שברגע האמת, זה הרגיש לי הדבר הכי נכון. לא ראיתי שאני עושה משהו רע. לא ראיתי שאני הורס לעצמי את הסיכויים להיות באמת מאושר.

rejoice in your own shit now, buddy.