מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

היה לי פוסט אדיר שכתבתי על מישהי.

ועכשיו חזרתי מפגישה איתה אחרי המון שנים, ובאמת שהיה אדיר, ורציתי לבוא לכאן ולענות על כל השאלות שעלו לי בפוסט.

אבל הפיירפוקס קרס והפוסט נעלם.

אוף. זה כזה מכעיס.

ובכל אופן בא לי לכתוב משהו עד שהמים הארורים יתחממו.

גם כן חורף. פעם אהבתי אותו, השנה הוא הפך להיות כזה מטרד.

מה זו לעזאזל כימיה?

מה זה לעזאזל הקליק הראשוני הזה שגורם לשני אנשים לרצות להיות כל הזמן אחד בחברת השני?

ולדבר ולדבר שעות על גבי שעות בלי להפסיק

ולצחוק כמו מפגר בטלפון

ולהרגיש כזה טוב וכיף אחרי כל שיחה.

ולהרגיש הכי פתוח בעולם. ולהרגיש הכי בבית בעולם. ולהרגיש הכי נכון והכי אמיתי.

וכל זה אחרי כלום זמן. אחרי יום בודד מרגישים את זה. אחרי שבוע זה כבר endless perfect awesomeship. (וכן, ככה צריך להגדיר את החרא הזה. זה לא friendship ולא relationship. זה awesomeship. כי זה אדיר מדי כדי לקטלג את זה ישר לאחת הקבוצות הללו)

ואתה קצת יותר היפר ליד האנשים האלה. הרבה יותר חברותי. כי כ"כ כיף לך ואתה מרגיש משוחרר.

והדברים האלה גם נגמרים בבום. כמו שזה מתחיל מהר זה נגמר מהר.

תוך יומיים הפכנו לבסט פרינדס, תוך שלושה נחזור להיות שום דבר.

המון אנשים שמכירים אותי חושבים שאני גיי. אחרי שמכירים אותי מבינים שאני לא גיי, אני פשוט שונה מאחרים. אני ממש חברותי, ומאוד קל להתחבר אלי.

בעיקר פעם אמרו לי את זה. היה איזה מקרה אחד של בחורה שהכרתי והיתה כימיה והיא אמרה לי שאני סופר-חברותי, אבל זה היה חד פעמי. בעיקרון כבר שנתיים שאני לא כזה כבר.

אבל מה זאת הכימיה הזאת, לעזאזל.

מה גורם לשני אנשים להתחבר ככה למרות השוני הרב ביניהם. ומה גורם להם להתנתק כ"כ מהר אחרי זה?

ולמה האינטנסיביות הזמנית הזאת מרגישה כ"כ טוב?

גאד, סוציולוגיה זה כ"כ מעניין. אני קורא על זה כ"כ הרבה לאחרונה.

שיזדיינו המחשבים. אני בקולג' הולך ללמוד פסיכו/סוציו. זה כ"כ הרבהההההה יותר מעניין ממחשבים.

"אני רוצה להרים את הכוסית הזאת ללילות שלא נשכח עם אנשים שלא נזכור"