מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

אני שונא עוגות. הן גורמות לי לבחילה נוראית בכל הגוף. מבלי שיגידו לי אני ישר יודע שיש בהן קצפת. אפילו אם היא קיימת בכמות זניחה.

אני שונא קצפת.

פעם ממש אהבתי קצפת.

כ"כ אהבתי עד שהייתי קונה רביעיות של ה"קצפת של מילקי" וטוחן 4 או 5 גביעים לארוחת צהריים.

אמא החליטה שזה ממש לא בריא לי, ושאני צריך להגמל מזה.

היא החליטה שאני צריך להגמל מזה.

הכינה המון קצפת ושמה במקרר, ואמרה לי שמעכשיו אני אוכל רק קצפת ומים.

רק קצפת ומים.

לארוחת בוקר, צהריים וערב.

בלי ירקות, בלי בשר, רק קצפת, קצפת, קצפת.

גן עדן, אמרתי.

סוף סוף אני יכול לקבל ממה שאני באמת רוצה מבלי שאף אחד יפריע לי.

אחרי ארבעה ימי קצפת הגוף שלי התחיל לדחות את התקף הלב הזה.

הגוף ידע שזה לא טוב לי.

אז הפסקתי.

מדי פעם אני חוזר אל הקצפת. כי אני מתגעגע והגוף רוצה.

והמוח צועק, וההיגיון צועק. אין בזה טעם. זה רק יפגע בך. תקשיב להיגיון, ככה באמת תהיה מאושר.

אבל הלב הוא השריר החזק ביותר בגוף.

ואם הוא מחליט שהקצפת דרושה, אתה לא תנוח עד שתקבל את מבוקשך.

ורק לאחר שתתוודא להמון כאב וייסורים תבין שוב שזאת היתה טעות.

הלב איכזב פעם נוספת. היית צריך להקשיב קצת להיגיון, דביל.

ואחרי קצת שקט, כבר תספיק לשכוח כמה רע עשתה לך הקצפת. וההיגיון יאוטט לך בסימני בחילה, אבל אתה תתעלם ותלך באותה דרך שוב בשם האהבה.