מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

כזה מכעיס לראות אותך באה לנתניה בשביל מישהו שהוא לא אני.

אמורה להיות לך משוואה כזאת בראש. ובמשוואה הזאת, נתניה שווה אותי. לא אנשים אחרים.

לא יודע למה אני חושב שאני יכול לבוא בטענות.

קצת פחות יודע למה אכפת לי.

עבור המון, ויותר מדי שנים. וזה גם לא שהינו כאלה קרובים.

אני חושב לפחות. גם ככה אני לא זוכר כלום. רק שהיית חשובה לי, שהיה לנו יום כיף בת"א, שנלחצתי קצת והרגעת אותי עם נשיקה על הלחי וכיתוב בלורד שחור על ידי, "מאוד מאוד אוהבת אותך, איתיצ'וק".

זה לא באמת היה איתיצ'וק. היה לך איזשהו כינוי ייחודי בשבילי אבל אני לא זוכר אותו.

אז אם אני לא זוכר, מה אכפת לי?

אכפת גם אכפת. כי כשאת בפאב הבייתי שלי, עם האנשים שנהגתי לצאת איתם כשהכרתי אותך,

זה קצת מכעיס, וקצת מעצבן, וקצת מעורר המון רגשות מבפנים.

לא כי את מדהימה. אני גם לא חושב שהיית כזאת מעניינת. חתכנו את זה די מהר. עובדה שלא נזכרתי בך אף לא פעם אחת עד עכשיו.

אבל עכשיו מר איתי זכה לשדון על הלב.

לא נורא, לא נורא. תמיד תזכור לך שאלה סתם געגועים של לילה. לך לישון כבר, ומחר תתעורר כאדם חדש ללא געגועים וללא חרטות.

עד לפעם הבאה, לפחות.