מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

שבוע שעבר נקרעו לי האוזניות. איכשהו הן תמיד נקרעות, גם אם הן עולות איזה 200 ש"ח. חיפשתי אוזניות נורמליות כדי לפחות לשרוד את הדרך הביתה בשלום מבלי להשתעמם ומבלי להפגין את הערסיות הנתנייתית שבי. לחבר צוות שלי יש אוזניות אדומות ענקיות ומכוערות. הן כביכול איכותיות או משהו, יקרות להחריד, מקצועיות ומזעזעות. אה, והן ענקיות.

אבל זה עדיף על שעתיים של להקשיב לרחש האנשים סביבי ולנסות להבין מה הם רוצים מהחיים שלהם ולמה הם יצורים כאלה דוחים.

אז יצאתי מהבסיס עם אוזניות הענק וקלטתי את כולם מסתכלים עלי. אני חושב שלא היה מי שעבר לידי ולא צעק בלב "דה פאק".

התיישבתי ברכבת, וקצת אחרי שכל זוגות העיניים כבר זרקו מבט, שמתי לב שהבחורה שיושבת מולי לא רגועה.

לאחר שיחת חולין של דקה או שתיים, שאלה אותי לעניין האוזניות.

"סתם, לא יודע. נתקעתי איתם במקרה."

"אבל הן ממש מכוערות. לא יודעת, לא הייתי מסתובבת איתן בחוץ."

"אבל מה אכפת לך על מה שאחרים חושבים?"

"לא באמת אכפת לי, אבל אם אני בעצמי חושבת שזה מכוער, למה שאסתובב עם דבר כזה?"

נזכרתי בחבר טוב שלי מהתיכון שבמהלך ריב איתי פלט שאחד הדברים שהוא הכי שנא אצלי היה הזין ששמתי על כולם.

אמר שתמיד הייתי עקשן וילדותי, עושה מה שבראש שלי, בעיקר את הדברים השונים והמיוחדים שהיו מעצבנים את כולם וגורמים להם להרים גבה. אבל לי לא היה אכפת. הצלחתי לשים זין על הכל ולא התרגשתי מכלום.

הוא שנא שהצלחתי לעשות את זה באופן כ"כ טוב. הוא קינא בי מאוד, ואמר שתמיד ראה את התכונה הזאת בי כמודל לחיקוי.

אני לא יודע להגיד כמה באמת התפרקתי מאחורי הקלעים וכמה באמת חזק הייתי, אבל העובדה שמישהו מהצד בא ושם לב לזה אומרת משהו.

זה באמת כלי חזק.

כלי שפסק השימוש בו עקב המעבר שלי להתנהגות סטנדרטית, נורמטיבית ו"נכונה".

וכמה עצוב שעכשיו אני בכלל חושב פעמיים האם לצאת מהבית עם אוזניות מגוכחות.

that's nobody's fucking bussiness.