מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

לפני כמה ימים יצאנו לחגוג יום הולדת במסעדה קיקיונית במרינה בהרצליה. מסעדה פלצנית שלא משאירה מקום לספק: כאן אוכלים אנשים טחונים. טחונים ברמה של 22 ש"ח לקפה שאני מכין בבית.

חיכינו שם מספר דקות ארוכות עד שחברים שלנו הצטרפו, והתלחששנו בינינו שברגע שהם מגיעים אנחנו עוזבים את המקום המת הזה.

אני לא יודע אם הוא היה כזה מת. יש כל מני כתובות וודו מוזרות על הקיר. כל מני פסלים הזויים וציורי אבן. מחצלות וכיסאות מקש. כל מני שטויות לא קשורות שמכניסים יחדיו למקום אחד כדי לתת תחושה של יענו אותנטיות.

לא יכולתי שלא לפזול אל השולחן שלידנו. זה לא באמת שולחן, יותר כמו זולה. משהו לא ברור.

יושבים שם 2 זקנים בגיל העמידה. לא הייתי נותן להם במראה פחות מ-50, אבל אני גם לא אתפלא לגלות שהם רק בני 35 או 40.

נראים כ"כ זקנים בהתנהגות שלהם. כ"כ דלים בחיים שלהם.

הם יושבים חצי מחובקים עם בקבוק שליש ריק. יושבים ובוהים באוויר.

לא בהיה של כיף. לא שקט של נחת ואושר. שקט של כלום. שקט שמביע יפה מאוד את התקשורת שלהם ביום יום, את חיי האהבה שלהם, את מהות חייהם. הכל.

יוצאים לאיזה מסעדה פאנסית כדי להוציא את הכסף הטוב שלהם על יציאה שספק אם מטרתה להציל את חיי הנישואין, או סתם כדי להוכיח לעצמם שהם כביכול זוג שעדיין יוצא לבלות.

אבל זה לא ככה. הם יודעים את זה, כמו שאני קלטתי את זה. את האווירה הקודרת שהיתה שם בשולחן אפילו מוזיקת השאנטי ברקע לא הצליחה להפיג.

שותים מהבקבוק הקוניאק האיכותי תחת שלהם שאמור לשקף את האושר ועושר ומשקף בתכלס את השקר שהם חיים בו.

והם היו מאושרים. אני יכול להגיד את זה מהכבדות שבכל מבט שלהם. אולי הם היו מאוהבים פעם. אולי אחד בשניה, אולי באחרים ופשוט לא יצא. אולי התחתנו ממניעים שונים ומשונים. העולם שלנו מכוער, ולרוב האהבה לא מנצחת. אבל נראה שגם כאשר היא מנצחת, היא מאכזבת ומפילה את עוברה. והם היו מאושרים, אחרת לא היו כואבים כ"כ להגיע להשלמה עם המצב שהם בגיל העמידה וכאן זה נגמר. הם תקועים ואין להם לאן לברוח.

ואני יושב שם, וכואב לי. אני לא יכול להשאר אדיש למראה הזה. לא יכול לראות את מוסד האהבה מתפוצץ לי בפרצוף. יש אהבת אמת. היא קיימת. היא שם. היא חזקה, והיא עצומה, והיא תנצח הכל.

ואני עומד שם חסר אונים, לא מסוגל לעשות דבר.

לאחר כחמש דקות סימן הגבר למלצרית להביא את החשבון, שילם עם הכרטיס אשראי המרשים שלו, והיא הגיבה באנחה ארוכה.

הפרצוף הרובוטי והעיניים החלולות שלה לא יוצאות לי מהראש.

בבקשה. בבקשה. בבקשה שיהיה לי האומץ לקום וללכת אם אי פעם אגיע למצב שכזה.