מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

יש משהו קסום בלישון עם אדם אחר במיטה עם אדם שאתה אוהב.

יותר מהחיבוקים והנשיקות. יותר מהמגע והקירבה.

איפשהו בין תנועה לתנועה, יוצא שמעירים לא בכוונה את בן הזוג. לא להרבה זמן. אולי ל5 או 10 שניות, ורמת העירנות שלנו באותו הרגע היא אולי 2 מסקאלה של 1 עד 10.

אני לא חושב שזוכרים הרבה מהרגע הזה. הרוב המוחלט של הגוף ישן, אבל התת מודע משתלט על התודעה לרגע, ומדבר בשפתו.

ואם אתה במקרה ברמת עירנות של 3, פתאום תשים לב למסרים אמיתיים שעוברים מתוך השינה הלא סדירה הזאת.

המגע העדין הזה באצבעות ובידיים בהחלט מדבר בזכות עצמו. נגיעות קטנות, לא ברורות ואינן אומרות דבר לאדם עירני. אבל ברגע שבין הדמדומים לשינה, פתאום הנגיעות הקטנות הללו מתורגמות לשפה משלהן. קצת קשה להסביר מה הכוונה, משום שאני עצמי לא עירני ב-100%, אבל אפשר להבין מהן הכל. אפשר להבין מה התת-מודע מנסה להגיד. אפשר להבין באופן מוחלט את האדם השני.

אז עכשיו לא צריך מילים. אולי גם אפשר להתעלם מכל המילים היפות שיוצאות מהפה.

כי הן עוברות עשרים אלף מניפולציות ונאמנות למקור כמו התחת שלי.

אבל רגע הדמדומים לא משקר, לא מניפולטיבי, ולא מעוות. הוא מושלם.

חבל רק שאנחנו לא יודעים להיות אמיתיים עם עצמנו גם ברגעי שפיות.