מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

Baby, it's time to think.

אז הייתי בפסטיבל מתגייסים היום. הופעה של הדג נחש, חינם, וגם הייתי צריך קצת לתמרן את מועדון יותר כדי להשיג כרטיסים וזה הלהיב אותי.

אבל כולם שם פאקינג בני 18. 18, אבל נראים קטנים ממני בשנים טובות. בגיל, בהתנהגות... אפילו המאבטח בכניסה לא האמין לי שאני באמת בן 18 שעומד להתגייס.

כמה אני רחוק מזה?

כמה אני רחוק מהעבר שלי?

איך זה שבמהלך כל שנות נעוריי התקדמתי 2 צעדים בכל פעם, ועכשיו אני לוקח צעד אחורה?

אני מסרב להכיר שאני כבר לא טינאייג'ר.

מסרב להבין שזה כבר לא אחראי ולא מתאים לגילי להשתכר ולהזרק באיזה פארק כמו בן 15.

מסרב להאמין ש

מסרב להאמין שדיי.

ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם.

אבל מי שואל אותך, אידיוט. יש לך שני רגעים להתאפס ולהפנים שנגמרו המשחקים.

אתה מסתכל גבוה, מסתכל אל העתיד. שואף גבוה, שואף רחוק.

העבר מעכב אותך, מסנוור אותך בדרך אל המטרה.

והמטרה מקדשת את האמצעים. Always.