מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

לא להאמין, אני חוגג היום שנתיים בצבא.

שנתיים שאני משרת במערכת משומנת היטב, שמצילה חיי אדם בכל זמן נתון, והשירות בה היא יותר מזכות שניתנה לי. זו גאווה, וזה סיפוק עצמי אדיר.

או שבעצם

שנתיים שאני קורע את התחת, עובד בשביל שכר זנות, מתקמצן על כל בירה ומסיבה, ואוכל את הלב איך יצאתי כזה פראייר, כשחכמים ממני נמצאים כרגע בחוץ, חיים ומרוויחים, ולא עוצרים את החיים שלהם.

תגידו מה שתגידו, לשרת בצה"ל זו רשות. כל מה שצריך לעשות זה ללבוש חצאית לכמה ימים ולספר לכולם על העכברים שאתה מגדל בפח הזבל שלך. ואם אתה לא מספיק מוכשר בשביל להשתחרר ככה, אפשר גם סתם לעשות צרות. אולי תמצא את עצמך איזה חודש בכלא, אבל לאחר לא הרבה מאמצים תמצא את עצמך לכל הפחות עושה יומיות וחוזר ב-4 כל יום הביתה. כן, לא טוב כמו שחרור, אבל גם נחמד. עדיין יש לך זמן לסוני שלך, לחברה שלך, ואם תעבוד איזה יומיים בשבוע - גם כסף לסופש לא יחסר.

לשירות שלי בצה"ל חזיתי דבר דומה. ראיתי אותו כג'ובניק שעוקץ את המערכת בכל רגע. מה, עשיתי ככה בביה"ס, מה בעצם השתנה?

השירות התקדם קצת לכיוון אחר. הגעתי ליחידת מודיעין-מחשבים. לא לובשים מדים, השירותים בכלל משותפים, בנות מסתובבות עם מחשוף. אין מסדרים, שמירות, תורנויות, מטבחים, ליווים.

קל לרגע להתבלבל ולחשוב שזה לא צבא. הרי שום דבר פה לא באמת מזכיר צבא. העבודה היא לגמרי של חברת הייטק אזרחית, כנראה שגם ככה מה שאעשה בעוד עשר ועשרים שנה.

קצת התאהבתי במסגרת. השעות לא היו נוחות, לא התאימו בכלל לג'ובניקים שמשרתים במרכז הארץ, אבל למי אכפת. גם אם עובדים יותר מכל ג'ובניק. כי יש רעל, ויש מוטיבציה.

אני חושב שזה אחד השקרים הגדולים ביותר שחייל מספר לעצמו בתחילת השירות. חרא ככל שיהיה, בין אם זה טבח בקריה ובין אם זה קרבי בתותחנים, כולנו מבינים שאנחנו הולכים לאכול הרבה חרא. בהשוואה לאזרחות כמובן, ששם הכל היה דבש. אז אנחנו משקרים לעצמנו ומרעילים את עצמנו ומחדירים מוטיבציה. זה עוזר להעביר את החודשים הראשונים ואפילו להנות מהם.

ההמשך כבר לגמרי תלוי ביחידה שלך. בתנאים שלך, בחברה שלך, במפקדים שלך ובעבודה שלך.

כשאתה כל יום בבית ב5, גם אם השירות שלך מסריח, אתה תסתדר. אתה עדיין חופשי לעצמך ויכול לעשות כל מה שתרצה.

כל עוד אתה מגיע לת"ש גרוע מזה, אתה חייב להסתמך על השאר.

ביחידה כמו שלנו, כשעובדים 12 שעות ביום במקרה הטוב, הת"ש חייב להיות גורם מכריע. אתה חייב להנות בשירות שלך.

אבל אתה מתרגל למצב, רע ככל שיהיה. כי אתה לא יכול באמת לשנות דברים. אבל האש שלך כבר לא שם. הניצוץ הקטן בעיניים לא שם.

לפני כמה חודשים הציעו לי לצאת לקצונה ביחידה. ללכת ולהתקדם בשרשרת הפיקודית, ולקבל מספר חיילים תחתיי.

היה לי חזון באותה תקופה.

חזון מדהים של אנשים שעובדים יחדיו באותה יחידה. טוחנים שעות, שבתות ולילות, כל שידרש לטובת המערכת.

אבל הם כולם מלוכדים ואוהבים אחד את השני. הם כולם מרגישים מסופקים, תורמים, נאהבים, נהנים. מרגישים שהבסיס זה הבית שלהם. מקום ששמחים לשרת בו. בסיס ששמחים לחזור אליו.

לפני מספר שבועות היה לנו סד"ח בנגב. בגלל בעיית הקצאות שלחו רק את המש"קים הבכירים לשם, ללא קצינים כלל. טיול ראשון ליחידה מזה שנה ו-10. פעילות תש שניה אולי בשירות שלי.

וכולם הרגישו כ"כ משוחררים ונהנו. ואני לא חושב שאני טועה ושכולם יסכימו איתי.

הקצינים ביחידה שלי הם אלה שעושים את הכל נורא.

כשאתה נותן את ה-200% שלך, הכל כרגיל. כשאתה נותן את הנורמל שלך, אתה חפשן.

כשאתה יושב שניה בשקם, אתה חפשן.

כשאתה משחק קצת טמפל ראן, אתה חפשן.

אתה חפשן וחפשן וחפשן.

אף אחד לא מעריך, אף אחד לא שם זין, וכשאתה מנסה להתלונן ולהתרמד, אחרי שעבדת 15 שעות (אבל העיקר שיש 6 שעות שינה מטכליות, כן?), אתה מקבל תגובה בע"פ של "אוי תפסיק לבכות" ומבין שאין באמת פיתרון.

אז בשביל מה קורעים את התחת, אם חיי חברה אין לנו, המפקדים לא מעריכים, ואפילו כסף נורמלי לא מקבלים? למה במקום להרגיש גאווה שאני משרת בצה"ל, אני מרגיש פראייר? איך זה שכשנשבר לי הפלאפון אני תופס את הראש ולא יודע מאיפה אשיג כסף לקנות נוקיה חדש, כשאצל אחרים בני גילי זה שבועיים עבודה בשביל גלקסי S3?

וכ"כ חבל לי, כי בחוץ אנשים יבואו לעבודה במטרה לגמור את השעות ולחזור הביתה למשפחות שלהם. ואנחנו כאן, בשנים היפות של חיינו, נמצאים תחת מסגרת אחת שאפילו לא כובלת אותנו, מאפשרת לנו לחיות בטבעיות, על לבוש אזרחי ובלי חארטות של צבא. מאפשרת לנו ליצור מקום שהוא באמת כמו משפחה. לא תהיה עוד הזדמנות כזאת בחיים. וההפסד כולו שלנו.

אז כן, אני סוגר היום שנתיים בצבא. שמחת זקנתי.