מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

שבוע שעבר ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצעוד לכיוון הבסיס. ראיתי מרחוק ידידה מפעם. מישהי שלא דיברתי איתה כמה שנים.

במקרה כזה, התגובה הטבעית שלי היא פשוט להתעלם. להשפיל מבט, להתרחק קצת אל הצד השני של המדרכה, לשחק לרגע עם הפלאפון כשהיא עוברת.

לפעמים בסיטואציות דומות אני קולט שזה גם מה שהצד השני עושה.

הרבה יותר קל להתעלם.

להגיב יכול להיות מוזר.

להגיב יכול לגרום לקשר לחזור.

וזה לא דבר שאנחנו תמיד רוצים.

אבל בכל זאת... אולי.

מה כואב להיות נחמד ולפתח שיחה של דקה או שניים?

בלי התחייבות, בלי חותמת.

האמת העצובה היא שיש לי נטיה לסנן.

מה זה נטיה... זה המצב הנתון. ככה טבעי למוח שלי לפעול.

אם יש דרך כלשהי להתחמק מהשיחה, ואם יש לי איזה תירוץ הגיוני בראש, זה כנראה יקרה.

מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה. לפחות מגיל 12 או 13. וכשמשהו הופך להרגל במשך כל החיים, קשה להתנער.

ואני לא יודע להגיד למה.

פשוט קל יותר לוותר מלנסות.

והדרך לאושר לא עוברת שם. אני חייב לעשות את השינוי הזה ולהפסיק לסנן.

אני חייב לעשות את השי-

"איתי?"

"דיי, אני לא מאמינה, איתיוש, כמה שנים עברו!"

במקום שבו אני נפלתי, היא הראתה את גדולתה.