מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

תל אביב. עיר האפשרויות האינסופיות. העיר בה יש הכל מהכל והרחובות שוקטים רק בשעות הבוקר המאוחרות.

תל אביב תמיד קסמה לי. אולי כי גדלתי במקום מרובע ומייאש שלא נותן לך ביטוי עצמי. לפחות לא ביסודי ובהתחלת חטיבת הביניים.

תל אביב נתפסה אחרת בראש שלי. היא קולטת לחיקה מספר רב של יצורים השונים אחד מהשני בתכליתם ובאופים.

לתל אביב יש קסם שמושך זרים רבים. כך מצאתי את עצמי כבר בכיתה ז' משוטט בעיר הזאת.

אני חב את חיי ואת כל האופי שלי לה. כל השורשים התחילו כאן.

תל אביב קיבלה אותי כמו שאני ונתנה לי לפרוח ולגדול להיות האדם שאני היום.

מתישהו תל אביב הפכה להיות עיר של עבר. עיר של זכרונות ושל מומנטוס.

כשגיליתי שאני הולך לשרת בת"א בשירות שלי, הייתי שמח. כ"כ שמח לגלות שאני יכול לחזור אל העבר.

למרות שזה אחרת, האנשים שונים, יש קצת יותר סודנים, והרמזורים באבן גבירול הם הקצרים ביותר בעולם.

העבר במרחק נגיעה.

אין דבר מספק יותר עבורי מלהסתובב בעיר המרגשת הזאת.

פה התנשקתי פעם ראשונה והרגשתי בעננים.

פה השתכרתי פעם ראשונה וחיבקתי עץ.

פה העלבתי אותך, ממש בטעות.

פה ביקשתי סליחה אמיתית מכל הלב, בפעם הראשונה בחיי.

כל פינה מספרת סיפור. כל ספסל מזכיר נשכחות.

אני מאוד אוהב לצאת לשבת על המזח שליד האופרה. במיוחד כשאני אחרי ריצה, כשהאקסטזה והאופוריה מתערבבים עם ריח חזק של מי ים מלוחים.

הוצאתי דף והתחלתי לרשום לי.

פתאום שאלה אותי מישהי שישבה סלע לידי,

"אתה אוהב אותה?"

לא שמתי לב שהיא התיישבה שם בכלל.

והשאלה היתה אמורה להיות קריפית, אבל היא היתה במקום.

התפתחה שיחה קולחת בין שני ישויות אנונימיות על הכל.

והגעתי לתובנה שלהיות זוג זה לא קל. להתחייב ולהקריב מעצמך ולהשקיע ולאהוב...
אבל אם זה עם הבן אדם הנכון, הכל הופך להיות קל ממש.
ולהסתכל על בחורה ולדעת שזה כל מה שאתה צריך בחיים... זה אמור להיות הדבר הכי קל בעולם.