לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מגמר התיכון אל קרסולי הצבא


סתם עוד פסיק בים הבלוגוספירה

Avatarכינוי: 

בן: 33




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פז"מ - פרק זמן מבוזבז


זהו? נגמרה תקופת הפופו שלי? שבועיים אני בצבא ואני כבר לא בפעילים? טוב נו, אולי עדיף ככה. אולי הבלוג יוכל לחזור למסגרת מעט יותר אינטימית. אני מקווה. לא ממש אהבתי את האספסוף שהצטבר כאן בבלוג. שישארו רק האיכותיים :)

 

הטירונות נגמרה אתמול, לאחר 23 יום. עשרה ימים נפלו על שבת וחג, ואם נחשיב גם את הזמן שהיה בין צאת החג לכניסת השבת, תכלס טירונות היתה לנו כ-15 ימים. לא הרבה בכלל, תמיד דאגו להזכיר לנו שאנחנו מחזור מאוד קצר בגלל החגים ושאף טירונות 02, אפילו המקוצרת ביותר, לא כוללת כ"כ קצת ימי פעילות. אבל צבא זה צבא, ואני לא מרגיש שאני זקוק ליותר מזה. עברתי תהליך חיול וכעת אני מרגיש מוכן להמשך הדרך. אני לא רואה איך עוד שבוע או חודש היה הופך אותי לחייל טוב יותר בתפקיד שאשרת בו.

 

הטירונות לא היתה לי קלה. זה לא שהיה לי קשה להתנתק מהבית כי זה קורה גם ככה באופן טבעי, פשוט ההסתגלות לצבא זה דבר שלוקח מספר ימים עד שבועות ולא הכי פשוט בעולם. ההפנמה שאין לך יותר חיים אזרחיים, שאתה לא יכול לקום ולעשות מה שאתה רוצה, שאין לך יותר פרטיות ושאתה מחויב להסתדר עם אנשים שאולי אתה לא הכי מחבב, מסוגלים לגרום לכאב ראש לא קטן. אלה דברים שמתגברים עליהם בסופו של דבר, כמובן, אבל מבחינה מנטאלית היה לי קושי לעשות את הסוויץ'. די התרגלתי לזה איפשהו בשבוע השני. מבחינה פיזית לא היתה ממש בעיה כי זו טירונות מודיעין.

 

עברתי שינוי כלשהו בטירונות. הייתי די סקפטי לגבי כך וחשבתי שכולם סתם אומרים שזה משנה להם את חייהם ושהם מרגישים שנולדו מחדש. טוב, ברור שהם הגזימו, אבל לא ציפיתי שזה ישנה גם אותי. זה גרם לי להעריך הרבה יותר דברים שקיימים לי בחיים האזרחיים. לא קניתי אינטרנט בפלאפון והעדפתי לא להתעדכן בפייסבוק, בניגוד לאולי 90% מהבסיס. לא דיברתי הרבה בפלאפון, העדפתי להתנתק מהעולם. אולי בשביל להעריך את הדברים כמו שצריך. בהחלט כך קרה - כשחזרתי נהנתי מכל דבר קטן, החל מהדשא הירוק שמתחת לבית שלי ועד שיחות הנפש עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם הזה. אני מרגיש אשם אם אני מעז בכלל לזלזל במשהו מהחיים האזרחיים הנפלאים שלי.

 

מבחינה חברתית היה די בסדר. אני אדם חופר ומתבלט (לטובה ולרעה), אז כולם במחלקה וכלל בפלוגה ידעו מי אני. קיבלתי המון צומי מאנשים ויצא לי לדבר עם רובם. משעמם קשה להגיד שהיה, כי כשאתה מכיר את כולם, תמיד יש עם מי לדבר. אולם ברור שהקשרים האלה שטחיים ולא באמת האמנתי שמשהו ישרוד לאחר הטירונות (על פי כמה וכמה שמדובר בכולה שלושה שבועות ולא בשמונה חודשים). לפחות נדמה לי שאולי 2 או 3 בנות נדלקו עלי, אז האגו התנפח קצת. אבל רק קצת. יש אחת שדווקא כן הוספתי אותה לפייסבוק, ואני תולה תקוות שאכן נשמור על קשר גם לאחר הטירונות, למרות הספק הגדול בדבר. זה באמת מצחיק אותי לראות אנשים שמוסיפים את כל הפלוגה שלהם למרות שהם לא הולכים לדבר עם שמונה תשעיות ממנה. אבל טוב, תמיד הייתי זה שמעדיף להיות עם רשימת אנשי-קשר מצומצמת :)

 

האמת שבתקופת הטירונות ההורים שלי היו בסין והשאירו את אחיי בני ה-15 וה-12 לבד בבית. כעסתי עליהם קצת, אבל זה לא כאילו שזה עוזר. התירוץ שלהם הוא שהם בנו על הטיול הזה הרבה זמן מראש וציפו שאתגייס בדצמבר כמתוכנן ולא יהיו בעיות. בכל פעם שיצא לי להיות בבית הכנתי להם סירים ועזרתי להם להתארגן לבית הספר. היה לי קשה לסגור שבת בבסיס, להתקשר לאחיי ולגלות שהם חולים בבית ולא מרגישים טוב, ואני נמצא במרחק 6 שעות נסיעה מהם ולא יכול לעזור להם יותר מסיוע מרוחק וטלפוני. מזל שהם החלימו תוך כמה שעות ולא הרגשתי אשם יותר מדי זמן.

 

אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי בינתיים בצבא זה קרביים שעושים 03, 05, 07 ומרשים לעצמם לרדת עלי ולזלזל בי, כי הם קורעים את התחת בטירונות ואימון מתקדם של שמונה חודשים ואני כולה שלושה שבועות. נכון, אי אפשר להשוות את רמת הקושי, אבל זה לא נותן לאף אחד זכות לבוא ולזלזל כך. קושי זה דבר אינבידואלי ואנשים מורעלים שבאמת רוצים קרבי יהנו מהטירונות הקרבית שלהם הרבה יותר מאשר אני נהנתי מטירונות הג'ובניקים שלי. זה לא בר השוואה בכלל.

 

עוד דבר שמעצבן אותי בצבא זה הלגלוג והזלזול בטירונים מצד דרגות האלוהים בצבא. זה שאת בקבע נותן לך איזשהי זכות להיענות להצדעה שלי בהצדעה מבישה ומבזה של "כן כן יאללה לך שב כבר שיגעת אותי"? זה שאתה כבר שנתיים ועשר בצבא אומר שאתה יכול להתעלם מהבקשה שלי להכין לי ארוחת צהריים אפילו כשחדר האוכל סגור, משום שהייתי בשמירה בזמן הארוחה? הצבא מעודד את החיילים שלו לחוש יותר אלוהים ככל שהם עולים בדרגה. זה מכעיס וזה מעצבן ובהחלט כתבתי את כל זה במשוב על הסגל בסוף הטירונות, אבל אני לא חושב שזה ישנה משהו. נדמה לי שזה ככה בכל הצבא ואני פשוט אצטרך להתרגל לזה. כבוד האדם? ערך צה"ל מרכזי, או שקר דומה כלשהו? נו באמת.

 

אז זהו, הטירונות של נגמרה, אין יותר צורך לנסוע עד לבסיס מפרשית בדרום. מעכשיו אני עושה קורס במרחק חצי שעת נסיעה מהבית. נחמד בהחלט.

 

בברכת המשך שבת נפלאה,

רז הזה, שכבר פחות מרגיש צורך להשאיר את הבלוג אנונימי.

 

נ.ב. חבר שלי הפיל את הפלאפון שלי לכוס בירה.

נ.ב.ב. יש לי פוסט טוב ליום הזיכרון ליצחק רבין. ממש אבל.

נכתב על ידי , 9/10/2010 10:05   בקטגוריות צבא, סוף  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רז. ב-16/10/2010 03:13
 



סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר


שלום לכולם. אני רז, ואני בן 18 מהרצליה. כלומר, לא בדיוק. שמי האמיתי והעיר המקורית שלי מצונזרים כדי שאוכל להיות באמת אמיתי עם עצמי בבלוג ולא אצטרך לדאוג ולצנזר את רגשותיי.

אני לא חדש לגמרי בישראבלוג, בשנת 2007 היה לי כאן בלוג שאפילו הגיע למספר ימים למיקום העשירי בטבלת הפעילים. הוא נמחק משום שלא יכלתי לסבול את האטימות והילדותיות של חלק מהמגיבים. לא רוצה לראות את זה כאן - את ה"בלוג יפה מוזמן לשלי" תשמרו לבלוגים אחרים.

אז כמו שכבר רשמתי בתיאור הבלוג, כאן אני הולך לתאר את חיי, רגשותיי, מחשבותיי, תמיהותיי ודעותיי במהלך התקופה הקסומה (והמלחיצה) שמגמר התיכון עד להתגייסות לצבא ההגנה לישראל. התקופה הזאת מתחילה בדיוק היום, ב-20/6, היום האחרון של כיתה י"ב, ותגמר אי שם בדצמבר - תאריך הגיוס העכשווי שלי (בתקווה רבה שלא יחליטו שבא להם לגייס אותי אף יותר מאוחר).

זה משאיר אותי עם חצי שנה של Nothingness - שרבים מהאנשים היו מבלים אותם ב... שריצה, שינה, אוכל, מחשב. זה מעט עגום לדעתי. התקופה הזאת חייבת להיות מדהימה ומרתקת. אחרי הכל, היא התקופה שמנתקת אותנו ממסגרת של 12 שנות זיעה ויזע ומחברת אותנו אל עוד שנתיים עד אינספור שנות שירות בצבא ההגנה לישראל. אני לא אתן לעצמי לשקוע במיטה, זה יהיה פשוט בזבוז.

אז היום מתחיל הבלוג עם הפוסט הראשון, ובאופן מקרי יצא שמדובר בתאריך של סיום הלימודים וגם במספר בלוג חביב (700,000).
מסיבות כלשהן, יצא שאף פעם לא הייתי נוכח ביום האחרון ללימודים בתיכון. בכיתה ז' הייתי חולה ממש, ובכיתה ח' נסעתי מחוץ לעיר לילה לפני זה וכשהתעוררתי כבר היה מאוחר מדי. המסורת נשמרה עם השנים והמשיכה גם בכיתות ט' י' וי"א.
לכן, זה מעט משעשע שדווקא עכשיו, בשלהי שנתי האחרונה בהחלט בתיכון, האין היא שנת השמינסטים, בה הכל מקבל תחושה של סוף, סיום ו"זה יהיה הפורים האחרון שלי בביה"ס" - אני זוכה להיות פעם ראשונה ביום האחרון ללימודים.
כנראה שמשהו חדש כן יש בכל השנה הסופנית הזאת.

מה שבטוח, שמעכשיו אני מפסיק להיות קטין, מפסיק להיות תלמיד ביה"ס ילדותי, מפסיק עם השטויות, החגיגות והבלאגנים. מעכשיו אני עובר תהליך התבגרות אמיתי והופך לגבר מן המניין. המטרה שלי מכל העניין? להבין איך לעזאזל האהבה עובדת, על שלל מרכיביה וצורותיה.

שיהיה לי בהצלחה, ומקווה שתהנו מפיסות המידע הלא-ענייניות שאני הולך לזרוק פה בפניכם (:
נכתב על ידי , 20/6/2010 02:17   בקטגוריות בית ספר, סוף  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mr Spock ב-9/8/2010 06:44
 



58,373
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיתי~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איתי~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)