מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

לסבא היקר,

תמיד הערצתי אותך.

היו לך חיים הזויים שלא היו מביישים את סיפורי הפנטזיה המופרכים ביותר. נולדת אל תוך משפחה עשירה, איבדת הכל במלחמה, נישאת לאישה שרצחו לך מול העיניים, הוציאו באוקראינה מודעות WANTED על ראשך, אימצת את אחיינך לאחר שכל משפחתו נרצחה בסכסוכי מאפיה בארה"ב, ואפילו הצלחת להכיר אהבה חדשה ולהתחיל בחיים חדשים.

כזה אדם מדהים היית. תמיד הערצתי אותך ואהבתי להקשיב לסיפורים שלך. כשנה לפני מותך אובחנת כחולה אלצהיימר סרטן ושאר חיות. לא נתת לי ספק לתהות: אתה עוזב אותי בקרוב. לאחר מות הכלב שלי, לא יכולתי להעלות בדעתי שאצטרך לסבול מוות נוסף. אנחנו מדברים כאן על קשר דם שנחשב עבורי כאב שני. איך אוכל לשרוד דבר שכזה?

שאלה לי אליכם; מה אתם היתם עושים אם היה נודע לכם שאדם בסביבתכם הוא חולה סופני?

ודאי תשובתכם תהיה "אני אבלה איתו את ימיו האחרונים, אגרום לו להרגיש אהבה, אושר ושמחה רבה בימיו האחרונים".
אבל כשהדבר באמת יקרה, לכמה מכם באמת יהיה האומץ לעשות זאת?

במקום לתמוך ולעזור, מצאתי עצמי מתרחק מתעלם ובורח. בורח מהאדם הזה, שכ"כ חשוב לי. עושה הכל כדי להרחיק אותו מהחיים שלי. אני לא רוצה להפגע שוב.

פעם אחרונה שבאתי לבקר אותך היתה ארבעה חודשים לפני. היית כבר בשלבים מתקדמים של אלצהיימר, והמחלה אכלה לך את המוח. באמצע הביקור התחלת לקלל אותי ברומנית ו(לנסות) לזרוק עלי צלחות. אני מבין קצת רומנית, אז הבנתי שאתה חושב שאני קצין האס.אס שרצח את אישתך. כמה רוגז היה לך בעיניים, וכמה עצבות. אתה לא סבא שאני מכיר, לא סבא שנהגתי לאהוב ולהעריך. מה שעומד מולי זו מפלצת שהמחלה יצרה. זו לא אשמתך כמובן. אבל זו גם לא אשמתי. זה לא פייר שהדמות המושלמת שנבנתה כמול עיניי במהלך השנים נהרסת כך ע"י שד בדמותך. נשבעתי באותו יום שלא אלך לראותך שוב. קיוויתי שאולי זה יעזור לי להתגבר יותר בקלות.

לאחר ארבעה חודשים חזרתי הביתה לפנות בוקר עם האנג אובר מטורף וקלטתי מודעת אבל בכניסה לבניין. חשבתי שאני מדמיין ושפשפתי את עיניי, אבל המודעה נשארה שם. נזכרתי שהפלאפון שלי מקולקל ולא הייתי כל היום בבית. אף אחד לא יכל להודיע לי. כל כך חששתי מהרגע הזה, ותהיתי איזה מחשבות ורגשות יפקדו אותי. הופתעתי לגלות שהמודעה לא עשתה לי דבר. עליתי הביתה וראיתי את אבא עם דמעות יבשות ואמא מדוכדכת. "מצטערת, איתי, לא היה לי איך להודיע לך. לך תישן קצת. ההלוויה עוד 4 שעות". רגע, איך לא כואב לי בלב על דבר כזה?

לחדר זיהוי הגופות אני נכנסתי. אבא לא היה מסוגל. לא היתה לי בעיה מנטאלית לזהות את הגופה, ואפילו יצא שקברתי אותו במו-ידי, כי אבא שלי לא היה מסוגל מנטאלית.

אני שומע את הקול של סבתא בוכה בקולי קולות, אני שומע את אבא שמוכן לתת את נשמתו, אני שומע את אווירת המוות באוויר.

רק לי זה לא מזיז את הביצה השמאלית.

ואמא מתלחששת, "איזה מסכן, ממש היה אכפת לו מסבא שלו. ראי איך הוא מתנדנד ומשתגע מהכאב".

לו רק היתה יודעת שזה האנגאובר ולא קינה...

הכנתי עצמי נפשית למוות שלו ועשיתי הכל כדי לא להרגיש שוב את התחושות הנוראיות הללו. יצרתי לעצמי בבואה קפואה ולא אנושית. הצלחתי למחוק רגשות כלפי אדם שאני מכיר, ועשיתי זאת בדרך מושלמת. אני שונא את עצמי על זה שאני לא מסוגל להיות עצוב על מוות של אדם כזה. עד היום לא הצלחתי להיות עצוב, לא התגעגעתי אליו, ולא הזלתי דמעה עליו.

אני מצטער, סבא. בהחלט לא יהיה פייר מצידי לצפות לגורל אחר ביום מותי.

את ליל הסדר של 2006 חגגנו אצל סבא וסבתא. כשירדתי לזרוק את הזבל שמעתי נביחות עמומות מתוך פח הזבל. היה שם גור קטנטן חסר ישע, שהיה נראה כאילו עצמותיו ישברו אם אניח עליו את צנצנות הגפילטע. הוצאתי אותו מפח הזבל ושמתי אותו ליד. סיפרתי על זה לאמא, וכשחזרנו הוא כבר לא היה שם. אבל בזכות זה היא החליטה לאמץ כלב. זה די משעשע, כי בדר"כ הילדים הם אלה שמעוניינים וההורים מתנגדים. כאן העסק היה הפוך.

כך צ'ופי הצטרף לחיק משפחתנו. אפשר להגיד שהתבגרתי איתו, שכן תחילת 2006 היתה התקופה בה הפכתי מבחור שקוף שנשאב לכל שטות לבחור מעט יותר אמיד, עם עקרונות, דעות ומחשבות אינבידואליות. עברתי עם הכלב הזה המון, ועצם גידולו גרם לי להתחזק מנטאלית.

יום אחד התבכיינתי לידידה שלי במסנג'ר. משעמם לי, חרא לי, יש לי הרבה שיעורים, נמאס לי להוריד את הכלב וכו' וכו'. תירוצים אופייניים לילד בכיתה י'. "רע מזה לא יהיה", אמרתי לה. חה.

אל תוך החדר אפוף הדיכאון נכנסה אחותי בתמימות: "רז, לך תראה מה קרה בחוץ, המעלית נתקעה וצ'ופי בפנים ונובח על ילדים והם בוכים".

בנימת זלזול של "אוי נו, עזבי אותי, את לא רואה שאני עסוק בלבכות על החיים המסכנים שלי?" יצאתי החוצה לראות מה היא רוצה. ראיתי מולי את הדלת של המעלית סגורה, כשהקצה של הרצועה של צ'ופי תקוע מחוץ למעלית. הרצועה מתוחה. צרחות ברקע, קול לא מובן מהדהד מכיוון המעלית. אני מסרב להאמין שזה אמיתי. זה לא נכון. אני רץ במדרגות לקומה שמתחתיי וחושש לפתוח את הדלת. כל כך מפחד. מרגיש כאילו טוב לא יכול לצאת משם.

המון אנשים, כולם מצטופפים כאילו זו הצגה של קרקס. כולם מסתירים לי ואני לא רואה מה הולך שם. אני דוחף ומעיף את כולם, ורואה את הכלב המתוק שלי מבותר, וברקע צרחות לא פוסקות מצד אחי. באותו רגע, נכנס לי שד לגוף. איבדתי שליטה. התחלתי לרוץ הרחק. לא הפסקתי אפילו כשחברים ראו אותי ברחוב וקלטו שמשהו לא בסדר. הגעתי לחורשה שליד הבית שלי והתחלתי לתלוש עשבים, לשרוט את עצמי, להרביץ לאמא אדמה. לעשות הכל במטרה לפרוק את הסבל הלא יאומן הזה שעובר עלי.

איכשהו, כולם התגברו על זה ממש מהר. תוך שלושה ימים הפסקנו לראות פרצופים עצובים בבית. אפילו אח שלי, שהיה שם איתו כשזה קרה, חזר לעצמו אחרי הלילה. לא הבנתי איך הם מצליחים להתגבר על זה כל כך מהר. איך אפשר להתגבר על זה בכלל?

ההתמודדות קשה. אדם שלא גידל כלבים בחייו לעולם לא יוכל להבין את המצוקה שהייתי בה. לא פעם שמעתי "זה רק כלב" ו"לא נורא, תאמץ אחר". קשה לי להבין איך אומרים דברים כאלה על יצורים חיים. קשה לי להבין איך אמא מעזה להגיד דבר כזה, ועוד מעזה להביא לאחר ארבעה ימים כלבה חדשה הביתה. מה נראה לה? התקלקל הכלב אז הולכים לחנות וקונים חדש?

שנאתי אותי, תיעבתי אותה, היא בעצמה הרגישה את זה וברחה לצד השני של החדר כשנכנסתי אליו.

איכשהו בחזקת הזמן גם זה נפתר. הזמן עשה את שלו, והמתים שוב נשכחו מן העולם. כרגע יש לי 2 כלבות נפלאות, אבל אני לא מסוגל לאהוב אותן בכל ליבי. אני לא מסוגל להרשות לעצמי להקשר במידה שכזאת אל כלב שוב.

הצרחות האלה גרמו לי לטראומה שמלווה אותי עוד היום. אני כולי בסטרס כשאני שומע צרחות, אפילו כשמדובר על אחותי ברגעי התחרפנות עם חברותיה. וכל פעם מחדש, אני מקווה שלאחר הצרחה אשמע צחוק וקריאת "יא דפוק", ואדע שזו סתם אזעקת שווא.