בשנות התיכון המוקדמות היה לי חבר. חבר טוב. החבר הכי טוב. למרות שהוא היה אידיוט, חסר אופקים, התעסק בעיקר בדברים שטותיים כמו ריקודי טקטוניק ובניפוח סיפורים שלא באמת קרו. הוא לא היה חכם במיוחד. אפילו די דביל, הייתי אומר. אבל אהבתי את הדביל הזה.
איכשהו מצאתי את עצמי מבלה שעות רבות בחברתו.
לפעמים החבר הטוב שלך צריך להיות דווקא אדם פשוט, לא מסובך ולא מורכב, לא מתוסבך ולא עמוק במיוחד. פשוט מישהו שתוכל להנות בחברתו.
ובמקום מסוים, הפשטות שלו התעלתה על העומק שבי. כשאני ניתחתי סיטואציות והייתי תקוע בלופ של מחשבות, הוא זה שראה את הכל בצורה מאוד פשוטה. כל פיתרון שלו היה פשוט. לא בהכרח נכון, לא בהכרח צודק. אבל פשוט.
אני לא חושב שהיו דברים שבאמת מטרידים אותו. הוא לא באמת פחד ממשהו. אולי קצת ביטחון עצמי נמוך, שעליו הוא התגבר בעזרת סיפורים מוגזמים. אולי פחד מאיזה מורה או שניים. והמוכר בקיוסק, שלו חייב עשרה שקלים כבר חצי שנה והוא מנסה להתחמק ממנו בכל דרך אפשרית.
פשוט האדם.
וזמן רב תהיתי מה עדיף. להיות אדם פשוט ומאושר שלא חושב על כלום, או אדם שקול, כביכול "עמוק" ו"רחב אופקים" שמחשבותיו לעיתים מנבאות מכשולים?
עברו הזמנים ואיזה רב אחד תפס אותו ברשת. פתאום התחיל לספר לי על כל מני שיעורי תורה שהוא הולך אליהם. אין שם תכני תורה, לא מכריחים אותו להתפלל או משהו, לא מדברים בכלל על אלוהים - אלה שיעורים על מוסר נטו. אה, ויש בורקסים וקוראסונים ובקבוקי ספרייט וקולה. המימון להם בא מתרומות לדתיים. מקופות התרומה לעניים הפזורים במרחבי המרקטים בעיר. ומדתיים שמתרימים בכל חור (כן, בורקסים זו בהחלט תרומה עצומה למוסד הדתי-לאומי-הגובל-בחרדיות).
לא, אני לא ציני. הם עלו על תוכנית גאונית ללכידת בני טיפש-עשרה חסרי אופי. למשוך אותם לשיעורי "מוסר" של שעתיים בתוספת שלל בורקסים ובקבוקי נסטי. שום קשר לדת, שום קשר ליהדות. אולי חוץ מהקטע שהמרצה הוא רב חרדי, פינגווין אוטנתי. אבל הוא בכלל מדבר על מוסר, כן? מה שבעצם מראה שכל הדת היהודית היא לא נוראית כמו שהחילוניים רואים אותה. אין בה חוקים טיפשיים והגבלות מיותרות. הדת היא דרך החיים של המוסר. וזה נפלא, נכון?
בכל אופן, הוא התחיל להכנס לזה חזק. אני בעצמי לא הייתי סגור על כמה אני אדם מאמין, ונגררתי אחריו לשיעורים האלה. בשביל לגלות אחת ולתמיד במה אני מאמין. נראה לי שאמרתי לעצמי שזאת הסיבה העיקרית שאני הולך לשם. אבל בעיקר הלכתי כי רציתי לרצות את אחד החברים היותר טובים שהיו לי.
השיעורים התארכו משעה לשעתיים, משעתיים לשעתיים וחצי. פתאום קצת יותר תורה, פתאום קצת יותר משנה, פתאום עוברים לספרי תורה, לבתי כנסת, ולארוחות משפחתיות בבית הרב, בלב בירת החרדים.
בשלב מסוים הבנתי שזה לא בשבילי. הייתי צריך להתקרב אל היהדות כדי להבין שהאג'נדה הזאת היא לא עבורי, ולהגדיר עצמי באופן סופי כחילוני גמור שזונח לחלוטין את המסורת והתרבות.
אבל הוא בחר בדרך האחרת.
אבל לא אמורה להיות באמת בעיה. אנחנו עדיין בביה"ס חילוני, עדיין שכנים, עדיין טיפשים. אז האדם מתחזק קצת והפסיק לצאת איתנו בשישי כי העדיף לבלות בחיק פרשת השבוע, אז מה?
כשיצא לי לפלוט הערות או לכתוב פוסטים על נושאים שפעם לא עניינו אותו מאומה, אבל עכשיו נוגדים את הדת והדרך החדשה שלו, הוא סתם את הפה ובא בהערה מתחנפת. אני זוכר שכתבתי פוסט על כמה שאני שונא שחרדים תוקפים אותי באמצע תחנה מרכזית בקריאות "צדיק, הנחת תפילין היום?". התגובה שלו היתה: "חח יברך אותך השם"
אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת כעסתי עליו היא כשטען שהומוסקסואליזם הוא פשע, וכולם הם סתם אנשים שמנסים לעשות הייפ ולעצבן את כולם. שחייבים לרפא את כולם ולהחזיר אותם לדרך הישר.
הוא כעס כששמע שהלכתי למצעד הגאווה. כעס כשצעקתי עליו חזרה שאני תומך בהומואים בלב שלם, ושהם הדבר הכי טבעי בעולם. יותר טבעי ממנו, שמעז לצאת ביציאה גזענית ויומרנית שכזאת.
אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שההתמסדות שלו עברה את שלב הרעיונות והתאוריות. זאת כבר נקודת האל-חזור בה היא לא משפיעה רק על סדר היום שלו, אלא גם על האופי, האידאלים והערכים שלו. מכאן דבר לא יהיה דומה.
פחדתי. כעסתי. התחרפנתי.
הוא החבר הכי טוב שלי. מה זאת הדת המסריחה הזאת, כוס עמק.
מאז הכל התחיל להידרדר מהר מאוד, עד שנגמר התיכון ושם כבר לא הינו בשום מסגרת שכבלה אותנו יחד. ניסינו לשמור על קשר אבל ההבדלים היו גדולים מדי. לפני כמה חודשים, כשקלט אותי ברחוב, העדיף לעבור לצד השני על מנת להמנע משיחה.
היום, בגיל פאקינג 20, הוא מתחתן עם בחירת ליבו. לא הוזמנתי. שמעתי שמועה, ואימתתי עם השכנים שלו.
אני לא נעלב. הוא אדם דתי ומאמין, אדם מאושר שהולך ע"פ ספר חוקים שנכתב לו מלמעלה. יש לו אישה שהוא אוהב והחיים פשוטים.
הוא ממש לא צריך אדם כמוני שיבוא ויערער את המוסד הנפלא הזה שהוא נבלע אליו.
וכן, זה פסיכי שהאדם מתחתן כ"כ מוקדם. זה פסיכי שהוא מאמין בקטע עיוור כזה.
זה מטורף שבמקום לרצות לעשות תארים ולהיות בתפקיד מפתח בחברת הייטק, כמו שתמיד רצה, הוא בוחר הפעם באישה וילדים. החלום הגדול שלו זה להקים בית בארץ ישראל, לעשות שישה או שבעה ילדים, ולגדל את כולם בבית חם ואוהב.
ועם כמה שזה הזוי, נראה שבעולמו הצר של הבחור, הוא מאושר. ואני נשאר כאן, בעולם החיים הבלתי-מוגבלים, עושה ונוגע בכל, ריאלי ושקול, בוחן תאוריות ואידאלים בלי סוף. עצמאי, ולא נותן לאף אחד להגיד לי איך לנהוג או כיצד להאמין.
ואני לא מאושר. הוא כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
