לפני שנתיים וקצת בגדתי באהבת חיי. אני לא קורא לה אהבת חיי כי היא באמת היה משהו מדהים ועצום וה"אחת" שרק איתה אוכל להתחתן. זאת פשוט האהבה הכי גדולה שיצא לי לחוות. והשוק הכי גדול שיצא לי לחוות היה שהצלחתי לבגוד בה בלי יותר מדי בעיות.
אני חושב שהשוק הזה ערער אותי יותר מאשר פגע בה (למרות שהסתרתי את זה בהתחלה ממנה, אבל אחרי זה הפסקתי להסתיר). לא הבנתי איך אני מסוגל לבגוד. אני אדם שתופס מעצמי בוגר וחכם. לא כזה שלא עומד בפיתויים וזורם לסטוצים מזדמנים בכל הזדמנות. ובכל זאת הצלחתי לבגוד. כי הרגשתי במצוקה, וכי היתה מישהי אחרת לנחם אותי, וכי מישהו בפנים אמר לי שזה בסדר, ושאני צריך להתמסר לרגשות הרגעיים שלי ולעשות את זה.
הסנקציות לא איחרו לבוא. דווקא לא מהחבר'ה, אלא מבפנים. ואני בכנות חושב שבזכות הבגידה הזאת הצלחתי להתעלות על עצמי ולהבין את טבע האדם. להבין שברגעי משבר אנשים יוכלו לגרום לרעיהם לצאת לרחוב ולפצוח במלחמה עקובת-דם. על אחת כמה וכמה יוכלו לבגוד בקשרים שלהם.
וכאן לדעתי התעלתי על עצמי. ההבנה הזאת גרמה לי לקחת את כל העניין בפרופורציות, להבין מה אני, מי אני ולאיזה דברים נוראיים אני מסוגל, ולדעת למתן אותם. לדעת לא להתמסר לרצונות האישיים והסוציומטיים שבתוכי. לדעת לא להיות תמים יותר.
לפני חודשיים וקצת התחלתי לצאת עם בחורה. התחיל בתור משהו שאמור להיות סטוץ שיעזור לי לעבור הלאה ממישהי שרציתי ולא הלך, ולה לעזור להתגבר על האקס שלה. אלא שלאחר כמה זמן הבנתי שהסטוצים האלה לא עובדים. כשאתה קרוב למישהו בצורה כזאת, אתה מתחיל לפתח אליו רגשות. סטוצים אמורים להיות ללילה. ברגע שהם מתמשכים ליותר מזה, הם לא נשארים סטוצים.
בשלב מסוים זרקתי אותה. אמרתי לה שאני מתחיל להקשר אליה וזה ממזמן עבר את גבולות הטעם הטוב של הסטוצים. אמרתי לה שהיא בחורה לא יציבה כרגע והיא מסוגלת לבגוד בי בקלות. ואני לא במצב נפשי של לספוג בגידה.
אחרי יומיים חזרנו לדבר. היא רצתה שסתם נדבר כמו ידידים. ואז הציעה שנמשיך לשכב. כי מה זה משנה? נהיה ידידים ונהנה קצת. זה לא נוגד כלום.
היו לי חששות לפעמים שהיא סתם סקס מניאק. זה כל מה שחשוב לה ובגלל זה היא מחזיקה אותי. אחרת, איך זה שאחריי שבוע שאנחנו לא מתראים, אנחנו נפגשים אצלה, שוכבים ואז אני חוזר הביתה?
ואז הגיע היום ששינה את פניי התמונה. היא באה אלי לבסיס עם עוגת שוקולד שהכינה במיוחד בשבילי ואמרה שהתגעגעה. ישבה איתי על הגג של עזראלי מספר שעות. צחקה איתי, דיברה איתי, אפילו רקדנו קצת סלסה. והיא אפילו לא רצתה סקס.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהיא רוצה אותי. שהיא רוצה שנהיה מוגדרים. שנהיה יחד.
זה יותר מהפתיע אותי. הייתי פשוט מאושר. אחרי שהיא הלכה נתקעתי עם חיוך מתגלגל מלחי ללחי. הרגשתי שוב את הרגשות שלא הרגשתי המון זמן. לראשונה הרגשתי שהיא באמת מעוניינת בי ורוצה אותי ולא סתם מחפשת פרטנר לסקס.
לפני שבועיים היא התנגדה נחרצות שאסתכל לה בפלאפון. לפני כן לא היתה לה שום בעיה. פתאום ממש הפריע לה שאחטט לה במכשיר. אבל משום מה בטחתי בה. כי כבר היה המון רגש בקשר שלנו, ולא חשבתי שהיא תבגוד בי. היא לא מסוגלת. היא גם לא תרצה, יש לה הכל איתי.
אז אתמול הייתי אצלה ורציתי לדבר על הימים האחרונים. על זה שהיא בקושי מדברת איתי ונעלמת. היא רצתה שקודם נלך לבית שלה ורק אחרי זה ננהל את השיחה. שלפחות נהנה קצת לפני.
אבל מה הקשר? למה אי אפשר לדבר ואז לשכב?
"לא יודעת. אני לא יודעת איך תגיב לזה."
חשבתי כבר שהיא הגיעה למסקנה שאנחנו לא מתאימים. נו, קורה. זה לא כזה נוראי. רוב הקשרים לא הולכים.
התעקשתי לנהל את השיחה הזאת באותו מקום שהינו. אותו פארק בו נפגשנו פעם ראשונה.
שכבנו מחובקים, ואז הסתכלתי עליה ושאלתי אותה אם יש לה מישהו אחר.
היא שתקה.
אחרי משהו כמו 2 שניות לכל היותר היא היתה אמורה לשלול את זה כבר. לא האמנתי שאנחנו כבר נצח זמן אחריי והיא עדיין לא שוללת. היו לנו אולי עשרים שניות של שקט שם, אבל זה הרגיש כמו נצח.
עם מי? עם האקס שלה.
מתי? יום ראשון. לא הזה. ראשון שעבר. או זה שלפניו.
זה נמשך מאז, או שזה היה חד-פעמי?
...
למה?
... למה באמת?
"בדיוק רבנו באותו יום, והיה כ"כ פשוט לשלוח לו אסמס"
אני לא מבין את זה. גם אני הייתי מניאק שבגד בעבר, אבל הדבר הזה שינה אותי לגמרי. ועוד הייתי במצוקה באותה תקופה. לא שזה מצדיק חלילה, אבל אפשר להבין מה היה הטריגר.
אבל נתתי לה הכל. דיברתי איתה שעות כל יום רק כדי שתצא מהדכאונות שלה. סיפקתי אותה והשקעתי בה מעל ומעבר.
הכל היה לה.
והלילה הזה בבסיס שלי לא יוצא לי מהראש. הוא היה כ"כ מקסים ומתוק.
איך היא מסוגלת ללכת ולבגוד בי?!
אז הנה. זה חזר אלי כמו בומרנג. ואין לי שמץ של מושג איך אצליח להאמין שוב בבחורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
