אני כועס. לא בטוח על מה או למה. קשה בעבודה, ויש המון לחץ. יש עלי יותר מדי משימות ואחריות. ואני משקיע את כל כולי בעבודה, אבל זה גדול עלי.
כבר כמה ימים שזה ככה. הצבא מצליח לדכא אותי לגמרי. אני לא מכיר את הצד הזה בי. מעמיסים עלי יותר מדי, או שאני נותן להם להעמיס עלי יותר מדי. Anyhow, אני חייב לתקן את זה איכשהו.
אלוהים יודע מאיפה קיבלתי את ההרגל הזה להתנשק עם מישהי ובאמצע צצה לי בראש תמונה של אחרת.
הכרתי היום מישהי ממש חמודה. עשתה רושם ממש טוב, הסתובבנו כל הלילה יחד וממש הרגשתי שיצא מזה משהו. אבל היא מתחילה עכשיו מכינה צבאית וסוגרת פעם בשבועיים. מה שכן, זה כבר גרם לי להרגיש טוב יותר. נראה כאילו הייתי מכובה ליותר מדי זמן...
אני לא מאמין שזה קרה. היתה אצלי בשבת אחרי כ"כ הרבה זמן של מסרים סותרים ומשפטים שמשתמעים לשני פנים.
היה נפלא, היה מתוק.
היה מוזר כמה לא מוזר זה מרגיש. כמה טבעי זה מרגיש.
תחושה שאני יכול להגיד בכנות שלא הרגשתי המון זמן.
שוב הדביקי, ושוב הoverly-attached-relationship הזה. וזה קצת מפחיד.
חששות וחששות - הכל חששות.
אתה מפחד להרוס את זה. לא בטוח מה להגיד. לא רוצה להגיד משהו שיגרום לה לקחת צעד אחורה.
מרוב אובר-מחשבות על הנושא אני נהיה פרנואיד ורוקם לחששות עור וגידים.
אתמול הרגשתי הכי אידיוט בעולם. הייתי איתה על הגג ולא הצלחתי להוציא מילה. הרגשתי שמשהו תקוע ולא בסדר. ניסיתי להסביר לה למה אני מרגיש ככה, ויצאתי עוד יותר דביל. בעיקר כי אני עצמי לא הבנתי מה אני רוצה מהחיים.
בבית שלי בכלל קרה משהו מוזר. פתאום באמצע היא החליטה שהיא עייפה, בטון מזלזל או כועס שכזה, הפנתה את גבה ונרדמה.
זה כאב.
היא התנצלה אחרי כמה דקות, אבל אני לא בטוח עד כמה זה היה "התקף".
היא משליכה הרבה. אבל אני יכול לספוג את זה, נכון? מה זה חודשיים של חבלי לידה כדי להרוויח אהבה אמיתית.
אני לא מבין מה הולך כאן, דמאט. רגע אחד מושלם, ואני מרגיש כלוא בתור מערכת היחסים הכי דביקית ורוויית אוקסיטצין שתוכלו לתאר לעצמכם. רגע אחרי זה, הקשר ירגיש כמו הטעות הנוראית על פני ההיסטוריה.
פתאום היא רוצה "ספייס" אחרי שבוע בקושי נפגשנו.
אני בוחן ועודני בוחן האם הבעיה בי. בוחן עצמי מנקודת מבט חיצונית. איפה אני טועה? ...
הכל בסדר. באמת שאני עושה הכל בסדר.
אבל תראה איזה חרא אתה מרגיש בגלל הסטרסים והחוסר ביטחון שלה.
אתם פשוט לא מתאימים. אני חושב שהיא צריכה מישהו שיודע להיות דומיננטי ולהחליט בשבילה מה לעשות ומה לחשוב. אני לא כזה.
אז למה אני כאן? כי לא אשיג בחורה אחרת כ"כ מדהימה? זה לא זה.
כי אני חושב שכל הקטעים המוזרים יעלמו בקרוב ואז נהיה זוג מתוק ומקסים? אני רוצה להאמין, אבל זה לא יקרה, נו.
אז?
No idea...
"נפרדנו".
לא שיצא לנו להיות באמת ביחד. יענו אנחנו "ידידים". כאילו, אני לא באמת יודע מה היא רוצה מהחיים שלי.
לא עבר הרבה זמן, אולי חצי יום, אבל אני לפתע רואה בבירור את
רציתי להגיד שאני פתאום רואה בבירור את החסרונות שלי, ואיך התנהגתי איתה לא נכון.
אבל רגע אחרי פרידה אתה מוסח מדי. הדעה שלך לא נחשבת.
עכשיו אני בטוח.
הבועה התפוצצה, ואני רואה הכל בבירור. לא ברור לי איך לא ראיתי את זה קודם.
יש לה אקס, והיא חיה בסרט שהיא שולטת במצב איתו, אבל בתכלס היא אובססיבית.
היא תעשה הכל כדי להתעלל בו, מתוך איזשהו מקום של סלידה. להתעלל בו כדי להתכחש לעובדה שהיא חושבת שלעולם לא תשיג משהו כזה שוב.
ואני כאן כדי לגרום לה לשרוד את הבינתיים. הגבר שהיא מנסה להיות איתו כדי לברוח מהבעיות האמיתיות שלה.
עובדה שהיא התמזמזה עם אחרים כאילו "על הדרך". עלאק שיכורה, סתם קיוותה שהשמועה תעבור לאוזניים הנכונות.
המושג בגידה כאן לא נכון. זו התנהגות ילדותית שמביעה דבר אחד. ניסיון לירות לכל הכיוונים, ואז לשקר לעצמך כדי לתת לזה לגיטימציה.
כי אנחנו כלום.
מוזר לי איתה. היא גורמת לי להרגיש מוזר ומשוגע.
אבל זה לא אני, זו היא. והיא נהנית להשליך את הבעיות עלי.
לכן אני מפסיק עם זה.
ואם היא רוצה אותי, שתגרום לי להשתכנע הפעם שעברנו את כיתה י', ושיש לחרא הזה סיכוי.
גאד, כמה שהדברים ברורים עכשיו.
יצאתי עליה, יצאה עלי, סגרנו את הבאסטה. היא אפילו באה ביציאה מגעילה כדי שאריב איתה בכוונה. היא רוצה לעשות את זה מגעיל.
סבלתי בגללה חודשים. סבלתי בגללה כמעט חצי שנה.
איך לא יצאתי מזה בזמן?
איך אני שם לב לא להתקע בדבר כזה שוב...?
והזמן רק מטשטש את הדברים, וחודשים ושנים אחרי זה רק נראה מבולבל ולא ברור. אבל אני חייב לזכור לעצמי דבר אחד.
לנסות לנתק את עצמי מהסיטואציה, ולהסתכל על הכל בעיניים חיצוניות. אהבה זה דבר מטמטם, ואתה יכול להכנס למערבולת שתוציא אותך אדם חלש ועצוב.
פעם הבאה אהיה חכם יותר.
פעם הבאה, זה לא יכשל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
