מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

מתגעגע לימים בהם חזרתי ב-2 בצהריים הביתה והתבאסתי שזה מאוחר ועכשיו לא יהיה לי זמן לכלום.
מתגעגע לימים בהם לא היה אכפת לי איך אני נראה. לא השקעתי זמן במחשבות על מה ללבוש. פשוט לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי בארון.
מתגעגע לימים של שיער ארוך. למרות שכולם אמרו לי שזה מכוער. כי לא היה אכפת לי. אני אהבתי אותו.
מתגעגע לימים בהם לא שרפתי 5 שעות ביום על פייסבוק.
מתגעגע לימים בהם הקלטתי ששטוס עם הוידאו החדש והמשוכלל שלנו, ולאיך שאבא התפלא איך ילד בן 4 מסוגל להשתמש לבד בטכנולוגיה מורכבת שכזאת.
מתגעגע לימים בהם הייתי יוצא למסעות במטרה להכיר אנשים. הייתי יוצא לת"א וחוזר עם 20 כתובות מסנג'ר.
מתגעגע לארבעה חודשי חופש (במצטבר) בשנה.
מתגעגע לימים בהם הרווחתי יותר משקל וחצי לשעה.
מתגעגע לימים בהם יכולתי בגאווה לשלם בעצמי על כל חשבונות הטלפון, בגדים, יציאות, ולא הייתי צריך להתחנן למאתיים שקל מההורים כדי לגמור את החודש.
מתגעגע לימים בהם פגשתי בחורה ותוך דקה או שתיים כבר ידעתי שהיא תהיה הBFF הבאה שלי.
מתגעגע לימים בהם יומיים הספיקו כדי להתאהב.
מתגעגע לימים בהם דיכאון פירושו היה "יואו איך בא לי כבר להשיג צ'אריזארד זוהר".
מתגעגע לימים בהם הלכתי, יד ביד, עם חברים מבלי שזה היה נראה מוזר.
מתגעגע לימים בהם התנהגתי כילד אווילי וילדותי רק כדי להעלות לך חיוך על הפרצוף.
מתגעגע לימים בהם הצלחתי להעלות לך חיוך על הפרצוף.
מתגעגע לימים בהם התרגשתי כשראיתי אותך מתחברת למסנג'ר.
מתגעגע לחיוך הנמרח מצד לצד שהיה עולה לי על הפרצוף אחרי שיחת טלפון איתך.
מתגעגע למשמעות שהיתה.
מתגעגע לימים בהם הייתי בוגר לגילי.
מתגעגע לימים בהם שפטו אותי על הכוונות ולא על התוצאות.
מתגעגע לתמימות שלי.
מתגעגע לתמימות של כולם.

מתגעגע לימים בהם אהבה היתה אמיתית ומלאת אכפתיות. בלי כוונות נסתרות, בלי שקרים במטרה להכניס למיטה, בלי כל הבולשיט הזה.
מתגעגע לימים בהם האמנתי שבגידות זה דבר לא אפשרי.
מתגעגע לימים שחשבתי שאהבה זה דבר מוחלט ואינסופי. ואם מתישהו, אפילו בטעות, אני אקרא לאהובתי "בת זונה" במחשבות, אני ארגיש רע עם זה ואלך להתוודות בפניה.
מתגעגע לימים שהייתי מסנוור מכל סרטי הרומנטיקה והאהבה.
מתגעגע לימים שהאמנתי שאהבה אפשרית.
מתגעגע לאהבה.

אני מתגעגע לדברים רבים שכבר לא אוכל להשיג שוב.
אז אם זאת המשמעות של בגרות ותבונה, אני מעדיף להיות ילד קטן וטיפש שלא מבין דבר מהחיים.

לפעמים זה מרגיש כאילו אתה בתחתית היקום. יותר נמוך מים המלח, הרבה יותר נמוך מיואב מאור. אתה עובר דברים קשים בחיים, דברים שלא קל לעבור. כל אחד היה מתקשה בשעות עבודה כה רבות, בריבים בלתי-פוסקים עם ההורים, בלילות קצרים ובלימודים חוזרים נשנים ומתישים.

אבל כשיש לך מישהו לשתף איתך בזה, כשיש לך מישהו שמבין אותך, הכל יותר קל. כשיש לך חברים לצידך, כשיש לך בחורה לצידך, גם להשתייך לסיירת ולצאת למלחמה עקובת-דם נראה לך דבר לגיטימי. כי אתה רוצה להגן על האנשים שאתה אוהב, וכי הם נותנים לך את הכוח והעוצמה בכל צעד.

ומה לגבי מתי שאתה בודד? כשאתה לא מוצא קשרים עמוקים מדי בבסיס, והמצב פשוט לא מאפשר לך להמשיך (ומי בכלל מדבר על להעמיק) בקשרים מבחוץ?

אתה אוכל זין, יום יום. נוסע שעה וחצי הביתה מבלי שיהיה לך למי להתקשר. מתעורר בבוקר בלי יותר מדי סיבות - רק כי צריך.

בסילבסטר יצא לי להתקל בידידה שלי והיתה לנו שיחה נפלאה והרגשתי מאוד ה"איתי" הישן. הרגשתי מעולה, צחקתי, סיפרתי בדיחות (אפילו אם רובן היו גרועות), הייתי שרמנטי, פלירטטתי, וכל זה מבלי להתאמץ יותר מדי. בטבעיות. כמו שאני בטבעי שלי. הבעיה לא בי. אני לא התקלקלתי. יש אנשים שעדיין גורמים לי להיות אני.

אז הבעיה באחרים? כולם אשמים ורק אני צודק? זה נשמע מוזר מדי.

דאמנ איט, אני מרגיש אבוד. אני מרגיש שאני מאבד עצמי. כל יום חסר משמעות ותכלית העובר עלי גורם לי להתרחק עוד קצת מהדמות האמיתית שלי. בקרוב אאבד את עצמי לגמרי, ואז כבר לא אוכל לחזור אחורה.

שמישהי תכנס לי לחיים ותחזיר אותי אל דרך הישר. בבקשה.