מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

מדהים איך הצבא גורם לי להיות אדם עצוב ומדוכא שחושב על שום דבר מלבד עבודה.

אני עושה חמשושים ולילות לבנים בבסיס רק כי יש כ"כ הרבה עבודה ואני לא מספיק.

והצבא הפך אותי למכונת עבודה משומנת. כשאני חוזר הביתה בחמישי מרגיש לי כאילו ממזמן כבר אין לי חיים, וחבל לי לחזור כי בבית יהיה לי משעמם, ואולי כדאי שאסגור עוד שבת. אולי ככה אוכל לעבוד קצת.

והשביזות תוקפת בחמישי. ורק בשישי אני בעצם קולט כמה נפלא הוא החופש. כמה אני נהנה ומנצל. כמה אני צוחק ונהנה. איך אני מאושר מהחופש הקסום הזה, שנותן לי להיות מי שאני. ואז אני רק מתחנן בכל כולי שראשון לא יגיע.

הצבא עושה אותי לא אנושי.

ואני עוד בפינה אפלולית בראשי שוקל ברצינות קצונה. הלוואי שיכנס לי קצת שכל לקודקוד ואני לא אעשה את זה. זאת תהיה כזאת טעות.

אז הכרתי ביום שישי בחורה.

והיה נפלא והיה מקסים. ונשארנו לדבר עד הבוקר בחוץ. ואז היא הסיעה אותי הביתה וישבנו לדבר עוד שעתיים מתחת לבית שלי.

ולא לחצתי עליה בכלום, וללכת הביתה ב5 בבוקר כי היא עייפה זה לא תירוץ ונשמע הגיוני לגמרי. אבל היא לא עשתה את זה.

ונראה היה שהיא נהנתה.

וגם אני נהנתי. מאוד. בחורה מעניינת ומקסימה.

לא רגילה. לא משעממת. מיוחדת ממש.

קצת לפני שנסעה הביתה היא הביאה לי את המספר שלה. גם כאן לא לחצתי ולא הזכרתי אפילו את הנושא. היא הביאה מיוזמה שלה.

אז משהו כאן לא מתחבר לי. איך זה שכשהתקשרתי יום אחרי זה, היא נפנפה אותי ואמרה לי להתקשר מאוחר יותר, ואז דיברה כמה דקות בחוסר-התלהבות?

אולי היא הבינה שזה לא באמת ילך, כי היא חוזרת רק פעם בשבועיים הביתה, ואי אפשר להתחיל קשר עם כ"כ הרבה מרחק.

ואני אמור לשמוח. יצא לי להכיר בחורה נהדרת ללילה ויצא לי להיות פתוח עם מישהי כמו שלא הייתי הרבה זמן.

But I just don't want to miss on knowing you. Because you're goddamn special and from here it seems like an huge loss.

זה הורג אותי.

אז אני בתפקיד סודי משהו בצבא. אז זה כ"כ אקספלוסיבי שאין איתי אנשים שעוברים את אותה הכשרה, וזה כ"כ שושו שאפילו אסור לי להיות עם אנשי היחידה שלי בינתיים, כי הם יודעים על פרוייקטים סודיים ואני עדיין לא בתפקיד.

נמאס לי כבר לשבת 12 שעות מול מחשב לבד כל יום וללמוד.

חומר מעניין, התפקיד מגניב לאללה, אבל ראבק - למה לבד? מה כואב להם לשים אותי עם אנשים? הרי בכל אופן יחשפו אותי לחומרים המסווגים בעוד חודשים מספר.

ואפילו את הקשיים שלי אני בקושי יכול לשתף עם אחרים. ביטחון מידע זה זין.

בטירונות היה קשה והיה חרא, בקורסים שאני שומע אנשים עושים יש המון משמעת וזה קשה ומעצבן. גם לסגור 11-3 זה חרא לא נורמלי. אבל הם עושים את זה ביחד, וזה עושה את כל העסק כיפי. כי ראבק, יש רגעים של אושר.

אז אני איתי. אני משרת על אזרחי, אני חוזר הביתה (כמעט) כל יום, אני לא סוגר שבתות, אין לי שמירות, מסדרי רס"ר, תורנויות מטבח, או כל סוג אחר של משמעת. אבל כל זה לא משתווה לבדידות הזאת שפוקדת אותי.

שבוע הבא טיול שנתי. אני לא מכיר אף אחד. מה אני אמור לעשות בדיוק?

כשנותנים לפטפטן תפקיד מסווג, לא אפשרי לצפות שהוא יצא מזה שפוי.

אז ביום ראשון הגעתי לבה"ד 15 כדי להתחיל את הקורס המסתורי שאין לי ממש מושג מה הוא. משמעת שדי דומה לצבא - הקשבים, מפקדים, שמאל ימין שמאל ושעות ביציאה. פתאום קוראים לצד לי ולעוד 2 חיילים. אנחנו יוצאים מהבסיס ישר ליחידות שלנו - אין לנו קורס.

עברתי ישירות ליחידה שלי, בבסיס החדש. הבסיס הזה זה לא בסיס צבאי בכלל. זה לא מרגיש ככה לפחות. המפקדים לא באמת מפקדים, אין עונשים ואין משמעת בכלל. אפשר לאחר גם חצי שעה ושעה להגעה לבסיס ואף אחד לא ידע מזה בכלל. שילוב ראוי זה חרטא ואנשים מתחבקים ומתמזמזים בחופשיות. חיילים על אזרחי זה דבר שכל הזמן רואים בבסיס (ובקרוב אצלי), ובכלל, את ההפסקות שלי אני נותן לעצמי על דעת עצמי. אין רס"פ, אין מ"מ, אין מ"פ, אין סמ"פ. אז בשביל מה עברתי טירונות? בשביל ללמוד איך זה אצל הקרביים, כאשר אצלי זה עולם אחר?

לא יודע אם אני מתבכיין או לא. אני אולי מאוכזב קצת, כי ציפיתי להרגיש עוד קצת צבא לפני שאני מתחיל את הסדיר שלי. והקטע שכל החברים שלי שסיימו איתי טירונות עדיין בבה"ד והתנתקתי מהם באופן מוחלט זה גועל נפש. גם העובדה שאני עכשיו בנוהל של למידה עצמית, ולומד עצמאית חומרים מגוגל וויקיפדיה (כי אני היחיד שאעשה את מה שאעשה) משהו כמו 11 שעות ביום, לבד, לא תורמת יותר מדי למצב הרוח. כאילו, סיכמתי היום פאקינג 17 עמודי פוליו! בכל י"ב לא כתבתי כ"כ הרבה.

הבדידות הורגת אותי.

נהנתי הרבה יותר בטירונות.