קצת אחרי שהגעתי ליחידה, הגיעה בחורה חדשה. בגדול כל פעם שמגיעה בחורה יש התלהבות מוגזמת. אולי כי זו יחידה של בנים? נה, בעצם בכל מקום יתלהבו מבחורה חדשה שמגיעה.
היא לא היתה אחרת. כולם התלהבו ממנה כמו מגשם ראשון.
אבל זה לא שרד הרבה. בדר"כ כשמגיעה בחורה אחרת, הישנה כבר נהיית קצת פחות פופולרית.
לי זה טוב, כי אז אני יכול אולי להכיר את האדם קצת יותר מקרוב. כשכולם מתקיפים את הבחורה כעופות מורעבים, היא ישר נסגרת וננעלת, או שסתם מפתחת אגו עצום. מזה קשה להוציא מעבר לשיחת מסדרון.
אבל קצת אחרי, כשנפתחה קצת לעולם והתנתקה מהאגו, הצלחתי להחשף אליה קצת.
בחורה עדינה ושקטה. אבל רציונלית בקטע מפחיד.
משוקלת והגיונית. נראית כ"כ בטוחה בכל דבר שהיא עושה.
אחרי כמה חודשים היא פתאום נעלמה מהיחידה. התברר קצת יותר מאוחר שההורים שלה התאבדו.
זה נוראי. להפוך ליתום בגיל 20.
במשך המון שנים חשבתי שאוכל להסתדר יופי בלי ההורים. אני עצמאי, מסתדר לבד, מתקשר לאמא מתוך חובה פעם בכמה ימים... כן, הטייפ של הבן כפוי-הטובה.
חשבתי שלהסתדר לבד מקנה לך עוצמה וכוח.
אני עדיין לא חושב שזה שונה. אבל המחשבה של לאבד את ההורים לצמיתות מחרידה לרגע.
אמא שלי גם הפכה ליתומה בערך בגיל הזה.
ועכשיו אמא חולה במחלה הזאת.
אני לא יודע. לא יודע. היו ימים שעברו בלי שאחשוב עליה בכלל. אבל עכשיו כשקורה משהו ממשי, זה מלחיץ.
היא חזרה ליחידה אחרי חודשיים או שלושה, נראתה חזקה מתמיד.
אז, ובמיוחד עכשיו, אני מסתכל עליה בעיני ברק.
כמה חזקה היא שהיא מסוגלת לחזור לאורך החיים הרגיל שלה?
לחזור לחייך ולצחוק כמו פעם?
ועוד עם קרבה כזאת להורים, שהיתה חזקה פי מיליון מהקרבה שלי אל ההורים?
Life. You just live a bit harder than everybody else does. You splash about. You wallow in it. Like you can't lose a moment.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
