מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

בניסיון לתור את יוטיוב אחר קליפ ישן נושן, נתקלתי בקליפ קוראני כלשהו. השיר נוראי, וכך גם הרוב המוחלט של הקליפ. אבל ההתחלה שלו אפית.

הקונספט דווקא מגניב. לא יודע בכמה קליפים MTVים כבר מיצו אותו, אבל לי זה די מרענן. כשהראתי את זה לידידה שלי היא השתעשעה מהעובדה שנשיקה ראשונה שלהם זה תוך 16 יום. "איך הם שרדו כ"כ הרבה?"

ישבנו צמודים אחד לשניה בתחנת האוטובוס. ביד אחת החזקתי את ידך, וביד שניה ליטפתי את שיערך. מרחק השפתיים שלנו היו במרחק של אולי חמישה סנטים. האווירה סביבנו היה טעונה בחמימות חונקת, למרות שהיה זה אמצע ינואר והשמיים היו די אפרפרים. בדיוק באותו רגע הגיע האוטובוס שלי ועליתי עליו בלי לחשוב פעמיים. מרחתי הרבה נשיקות והיתה אחת ש"התעללתי" בה במשך השלושה שבועות.

ויש אנשים שמתנשקים בדייט ראשון. ויש כאלה ששוכבים בדייט ראשון. יודעים מה? נשיקה ראשונה זו הנשיקה היחידה שעוד מרגשת. מאז זה כבר מתערבב עם המון חרמנות וכאלה. שזה מגניב לאללה - אבל אין כמו הרגש הטהור של הנשיקה הראשונה. לרגע מתחשק לי להיות כמו לוסי מ-50 דייטים ראשונים ולחוות נשיקות ראשונות בכל יום ויום. לא, פשוט ממש התלהבתי מהסרט! איזה סרט בנות קלאסי ומשובח. טוב טוב, חזרה לפוסט.

הנשיקה הראשונה היא היחידה שעוד מרגשת. גם הסקס הראשון הוא סוג של התרגשות (אם כי שונה מעט). הקטע הוא שאחרי זה יש נפילה, כי אחרי הנשיקה הראשונה לא באמת נגיע לרמה כזאת טהורה של רגש (אלא אם זו היתה חרא נשיקה והרסתם, אבל אני מתכוון לנשיקה ראשונה אידאלית) ואחרי הסקס הראשון... טוב, יהיו עוד כמה, טובים יותר או פחות, אבל אין מה לעשות - זה משעמם בשלב מסוים. זה בדיוק הקטע של הקליפ. נשיקה ראשונה לאחר שבועיים, סקס אחרי חודש, וקשר כושל ומנוכר לאחר שנה.

אני מאמין שלמרוח את הנשיקה הראשונה הזאת (ואם ניתן, גם את הסקס הראשון) כמה שיותר מאוחר זה דבר נבון, ואפילו הגיוני. מה שמתחיל מהר נגמר מהר - וכשמצפים לנשיקה והופכים להיות נואשים ואובססיבים לה יותר ויותר (ותאמינו לי, אחרי שהורסים הרבה רגעים ברצף, זה ממש מחרפן בן אדם...) - משבחים כעשרות ומאות מונים את הנשיקה הראשונה האמיתית.

כל בחורה תשנא גבר שיעשה לה את זה, וכל בחורה תבין כמה היא טעתה אחרי שתתנשק לראשונה בדייט העשירי ולא בחצי שעה הראשונה של הבליינדייט.

סתם נקודה למחשבה. כואב לי הראש, באמת. אני צריך מישהי. אולי ככה אשתוק קצת.

עריכה: למקרה שזה לא היה ברור, אני מדבר על נשיקה ראשונה עם אדם ספציפי. נשיקה ראשונה של בתולי שפתיים זה לא משהו כזה שקורה בכיתה ח'?

אני מבזה ומגנה את יום הזיכרון הזה שעושה מאדם בודד ויחידי אלוהים ובכך חשיבותו משוות לחשיבות של כלל חללי צה"ל או של כלל נספי השואה.

אם היו קוראים לזה "יום הזיכרון לרצח השלום", הייתי מקבל את זה בשמחה. כאילו, זה לא שאני באמת מאמין שאם רבין היה נשאר בחיים היה כאן שלום עכשיו, פשוט שאני מאמין שזה חיבל לנו במידת מה ביחסי השלום עם מדינות ערב. אבל מכאן ועד לעשות לו פולחן אישיות ולתת לו יום זיכרון?! כאילו, מה לגבי השאר? אולג שייחט, נאוה אלימלך, אסף שטיירמן? מישהו יודע שגם הם נרצחו בנסיבות דומות? מישהו זוכר אותם בכלל? עם כל הכבוד לכך שרבין היה ראש הממשלה, הוא עדיין יצור בשר ודם כמו כולנו. לא זורם לו דם כחול בורידים. כאדם שיצא לו להכיר הומלסים מסוממים ועשירים טחונים, הצלחתי להסיק מסקנה אחת ברורה. אנחנו סך הכל בני אדם, וכולנו מאוד דומים. גם אם אחד עשה יותר או פחות בחייו, הוא עדיין בן אדם. במה רבין שונה, ולמה לעזאזל מקדישים לו יום שלם?

גם הקטע עם יגאל עמיר מזעזע אותי. כן, הוא רוצח וזה נוראי, אבל דיני רוצחים אמורים להיות אחידים. אבל לא, הוא לא רצח סתם ילדה בת 13 או קשיש בן 70. הוא יגאל עמיר והוא רצח את יצחק רבין. אתם מוזמנים לשאול ילדים בגן האם הם יודעים מי זה מוחמד ענתבאווי. סביר להניח שהם לא ידעו מאומה, אולם הם ידעו מי רצח את יצחק רבין, הלא הוא יגאל עמיר. אז אולי במקום לחנך את הילדודס ש"רבין מת, יגאל המניאק רצח אותו", ילמדו דברים מעט יותר חכמים?

ואם כבר בביה"ס עסקנו - אני חייב לזרוק מילה על הטקסים המבזים. כל טקס יום הזיכרון נראה לי כקרקס אחד גדול. רקדניות בשחור (שאחת מהן תמיד תהיה שמנה) עולות לבמה ומתמקמות להן תוך כדי צחקוקים שקטים אל מאחורי הקלעים. "יו, כולם רואים אותי". שקט - הכל דומם. לפתע מתחילה מוזיקת טכנו מגה-מגניבה והבנות נופלות אל הרצפה. עכשיו הן מבצעות ריקוד סטפס מרגש ש"מביע את הכאב והיגון של המדינה על אבדן ראש הממשלה". Yeah, sure. שיעשו את זה כבר במועדון או משהו.

ואם אני כבר חופר על דברים שמעצבנים אותי בכל הקשור לרבין - הוא ממש לא היה טלית שכולה תכלת. היו לו נפילות רבות, במיוחד בתקופת פיקודו כמפקד חטיבת הראל ב-1948. בתקרית עם כוחות אצ"ל רבין הורה להפציץ את ספינתם למרות שנכנעו ובכך גרם למותם ופציעתם של רבים. אבל בסדר, ההיסטוריה של הארץ שלנו מכוערת, אין מה לעשות עם זה. מה שבאמת מכעיס אותי זו העובדה שבאתר "נזכור את כולם" (שמשום מה לא נותן לי להעתיק את הקישורים הספציפיים, וחבל) "עידנו" לאחרונה את הסיפורים של חלק מהחללים שנפלו באותה מתקפה של רבין. כל התקרית עם רבין נמחקה ונרשם שהם "נפלו בעת מילוי תפקידם". זה באמת הכרחי לערוך את ההיסטוריה כך רק כדי לנסות להציג אדם באור חיובי יותר?

מה שחסרה לנו זו צפירה ביום הזיכרון הזה. אז זה יהיה פולחן האישיות האולטימטיבי!

יקירתי;

הייתי היום בקולנוע עם חברים. יצא לי לראות איזה זוג חמוד מתמזמז לו בצד. נראה שהם מאוהבים, בדיוק כמו שאנחנו הינו. כשראיתי את הלשונות שלהם נפגשים, הרגשתי סוג של קצר חשמלי שזעזע לי את הגוף. עבר כבר המון זמן מאז שהתנשקנו פעם אחרונה, מה?

הלשונות הללו היו מוטיב כה נפלא. עם כל בלוטות הטעם שנפגשות, זה באמת מרגיש כמו נשמות שמתחברות. אני חושב שקצת שכחתי איך זה, אבל אומרים שזה כמו לרכב על אופניים - אף פעם לא שוכחים.

נזכרתי שאחרי הסרט יצאנו החוצה ודפקתי לך נאום מרגש. אני אפילו לא זוכר על מה, אבל ראיתי לך את הברק בעיניים. הצלחתי במשימה שלי והייתי כ"כ מאושר. היה לנו חיבוק קסום, והיתה לנו נשיקה מדהימה. הבעות של אהבה.

"יקירתי, גם אם ממש אשנא אותך ביום מן הימים, אין לך ממה לדאוג. החוויות שצברנו במהלך התקופה האחרונה נצרבו אצלי בלב לנצח.

יקירתי, אם אשנא אותך, זה יהיה מרוב תסכול שאני לא יכול לחבק אותך ולנשק אותך בזה הרגע."

יקירתי, זוכרת שאמרתי לך שאני מעדיף שנאה על גבי דעיכה ושיכחון? כי גם כשאתה שונא מישהו, אתה משקיע בו מאמצים. כששוכחים מישהו פשוט לא משקיעים בו דבר. ולא סתם אומרים שהגבול בין אהבה לשנאה דק מאוד.

יקירתי, אני כנראה הצד הדפוק בקשר שלנו. כי אני זה שמחפש את השנאה והשקרים, ואת הפיה הלבנה שלי, שמביעה אהבה רבה ויושר פנימי שלא יצא לי לראות מזה שנים.

אנחנו מתאימים. כולם אומרים שהפכים נמשכים. אני אנסה לקלקל אותך ולגרום לך לעבור על החוקים בכל הזדמנות, ואת תנסי למתן אותי ולגרום לי להפסיק להיות כזה עבריין. ברור שאנחנו מתאימים.

תחזרי אלי היום, תחזרי אלי עכשיו.

געגועים. געגועים עזים לכלה הטהורה שלי הנקראת האהבה.