ועכשיו חזרתי מפגישה איתה אחרי המון שנים, ובאמת שהיה אדיר, ורציתי לבוא לכאן ולענות על כל השאלות שעלו לי בפוסט.
אבל הפיירפוקס קרס והפוסט נעלם.
אוף. זה כזה מכעיס.
ובכל אופן בא לי לכתוב משהו עד שהמים הארורים יתחממו.
גם כן חורף. פעם אהבתי אותו, השנה הוא הפך להיות כזה מטרד.
מה זו לעזאזל כימיה?
מה זה לעזאזל הקליק הראשוני הזה שגורם לשני אנשים לרצות להיות כל הזמן אחד בחברת השני?
ולדבר ולדבר שעות על גבי שעות בלי להפסיק
ולצחוק כמו מפגר בטלפון
ולהרגיש כזה טוב וכיף אחרי כל שיחה.
ולהרגיש הכי פתוח בעולם. ולהרגיש הכי בבית בעולם. ולהרגיש הכי נכון והכי אמיתי.
וכל זה אחרי כלום זמן. אחרי יום בודד מרגישים את זה. אחרי שבוע זה כבר endless perfect awesomeship. (וכן, ככה צריך להגדיר את החרא הזה. זה לא friendship ולא relationship. זה awesomeship. כי זה אדיר מדי כדי לקטלג את זה ישר לאחת הקבוצות הללו)
ואתה קצת יותר היפר ליד האנשים האלה. הרבה יותר חברותי. כי כ"כ כיף לך ואתה מרגיש משוחרר.
והדברים האלה גם נגמרים בבום. כמו שזה מתחיל מהר זה נגמר מהר.
תוך יומיים הפכנו לבסט פרינדס, תוך שלושה נחזור להיות שום דבר.
המון אנשים שמכירים אותי חושבים שאני גיי. אחרי שמכירים אותי מבינים שאני לא גיי, אני פשוט שונה מאחרים. אני ממש חברותי, ומאוד קל להתחבר אלי.
בעיקר פעם אמרו לי את זה. היה איזה מקרה אחד של בחורה שהכרתי והיתה כימיה והיא אמרה לי שאני סופר-חברותי, אבל זה היה חד פעמי. בעיקרון כבר שנתיים שאני לא כזה כבר.
אבל מה זאת הכימיה הזאת, לעזאזל.
מה גורם לשני אנשים להתחבר ככה למרות השוני הרב ביניהם. ומה גורם להם להתנתק כ"כ מהר אחרי זה?
ולמה האינטנסיביות הזמנית הזאת מרגישה כ"כ טוב?
גאד, סוציולוגיה זה כ"כ מעניין. אני קורא על זה כ"כ הרבה לאחרונה.
שיזדיינו המחשבים. אני בקולג' הולך ללמוד פסיכו/סוציו. זה כ"כ הרבהההההה יותר מעניין ממחשבים.
"אני רוצה להרים את הכוסית הזאת ללילות שלא נשכח עם אנשים שלא נזכור"
ממש פחדתי, כי הפעם האחרונה לפני כן שהייתי בלונה-פארק היתה כשהייתי בגן. האנקונדה תמיד נראתה לי מאוד מפחידה ומהירה. תמיד פחדתי מדברים כאלה.
אבל היא התעקשה שנעלה.
וגם אני רציתי להפטר מחסך הילדות הזה.
אז עלינו, ומרוב לחץ ריסקתי לה את היד.
וכשהרכבת החלה ליפול מטה וכולם צרחו את ה"אהההההה" המסורתי, היא צעקה "אני אוהבת אותך".
עד סוף האנקונדה תהיתי אם הזיתי.
אבל לא הזיתי.
וגם הזמן לא עירפל את הדברים. אני חושב שהיא התכוונה לזה.
אני די בטוח.
מאותו רגע כבר לא פחדתי.
ועכשיו הגענו למצב שהיא לחוצה כשאני בסביבה, מתשאלת אנשים סביבה איפה אני ואם אגיע לכאן ולכאן.
ולא ברור לי איפה פישלתי.
אבל אני תמיד מפשל איכשהו. בכל תקופה בחיים יש לי איזה ג'וק שגורם לי להתנהג בצורה אחרת ולא רגילה. כמו היפסטר כזה שרק מחפש להיות מיוחד.
זה האמת מה שתמיד אמרו עלי. אני איתי ואני אוהב להיות מיוחד בכוח.
העיקר להיות שונה.
העיקר להתבלט.
תמיד שללתי את זה על הסף. אני עושה דברים כי אני מאמין בהם. אני צמחוני כי אני אוהב חיות. הפסקתי עם המניפולציות כי אכפת לי מאנשים. אכפת לי מאנשים ובאמת בלי אינטרסים. אני מאמין באהבה. אני רוצה אהבה. אני נגעל מאנשים שרואים בבחורות אובייקט מיני.
גאד, זה נשמע כ"כ כמו דרך מאולצת לצאת ה"גבר המושלם של כל בחורה".
האם אני מאמין במה שיוציא אותי אדם טוב יותר?
האם אני מחפש את הדרך האחרת רק כדי להיות מיוחד וכדי להצבע בצבע שונה אצל אחרים?
בשנה האחרונה אני כבוי. הצבא לוקח ממני את כל הכוחות, ולאחרונה נעשתי כבוי מתמיד. נטול דעות, נטול דומיננטיות, נטול איתי של פעם. כנראה שאני משקיע את האנרגיות שלי בדברים הלא נכונים.
ואחרי קצת שקט, הרבה מוזיקה ודברים שגרמו לי להרגיש קצת חיים מעבר לעבודה, אני מרגיש שמשהו השתנה.
אני פתאום רואה את הדברים אחרת.
אני חוזר למי שהייתי פעם, אבל בדרך שונה.
באמת אכפת לי מחיות.
אני באמת שונא מניפלציות, למרות שאני האחרון שיכול להגיד את זה.
אני באמת מאמין שיום רבין זה יום טיפשי.
אני באמת לא מחזיק בשום דעה פוליטית וזה לא מפריע לי.
באמת אכפת לי ממך, בלי שום אינטרסים.
השתנתי. אני כבר לא מחזיק בדעות טיפשיות של "אנשים הם זמניים" ו"אני כאן איתך, אבל תהיי מוכנה לכך שאעלם בעוד חודש חודשיים או שנה".
אני לא מחזיק בשום דעה שעושה אותי מיוחד בכוונה.
מחזיק רק בדעות האמיתיות שלי. אלה שאני באמת מאמין בהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
