מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

מי אתה, מר איתי? מה מקומך בעולמנו? מה תפקידך?

זו שאלה טובה. בתקופה האחרונה (קרי, בשנתיים האחרונות) אני משקיע יותר מדי בעבודה. השגרה והזמן עושים את שלהם, ואין לי באמת זמן להשקיע בעצמי כמו פעם.

לא מספיק כדי לגרום לצדדים המוזרים לצאת שוב. עד כדי כך שכמעט שכחתי שהם קיימים.

לפני חודש בערך עשיתי בדיקת דם תקופתית. לקחתי ידידה שלי מהבסיס ואמרתי לה שיכול להיות שאתעלף ואאבד הכרה. זה תמיד קורה לי בבדיקות.

למה? כי אני צמחוני, ולצמחונים לוקחים הרבה מבחנות, כדי לבדוק המון דברים. לכן אני מאבד הרבה דם, ומרגיש חלש ועלול להתעלף.

"אז אתה פשוט מפחד מדם, מה אתה מחרטט?"

"לא, באמת. לוקחים לי המון מבחנות."

"זה אפילו לא חמישית מהכמות שלוקחים בתרומת דם סטנדרטית"

חקרתי קצת. הבדיקות שלי טובות, אין לי שום מחסור בהמוגלובין או משהו. התעלפות מכמות כזאת קטנה של דם יכולה להיות רק פסיכוסומטית.

זה פחד עמוק שחבוי בי.

לא מדם. דם לא מפחיד אותי. אני נפצע פה ושם, ואין לזה שום השפעה עלי. גם הדקירה לא מפחידה. זה אפילו מצחיק אותי קצת.

אבל אחרי כמה מבחנות הכל משתנה. אני לא מצליח לשמוע כלום, רואה רק לבן בעיניים. דווקא לבן. לא שחור ולא כלום.

אני מאבד תחושה בכל הגוף ולא יכול להגיב.

זה התחבר לי לעוד סיפור מוזר שקרה לי פעם. עשיתי אבט"ש בשומרון לפני שנה בערך. הפעם ראשונה בחיים שלי שנתקלתי במ"ק 77 אחרי הטירונות. פעם בשעה בערך היו עולים מולנו בקשר ועושים בדיקה, כדי לראות שמכשירי הקשר עובדים והכל תקין.

"קודקוד חלבנית לבדיקה."

"קודקוד חלבנית לבדיקה."

"קודקוד חלבנית, האם שומע אותי?"

ואני עומד שם, ולא אוזר מספיק אומץ בשביל להרים את השפורפרת ולהגיד "קיבלתי, עבור".

לא מסוגל.

אין לי שמץ למה. בחייאת, זה כולה להגיד שתי מילים בקשר שמשותף ל4 אנשים שאתה בכלל לא מכיר.

הרכב סיור הגיע אחרי עשר דקות לבדוק מה קרה, ואמרתי שאני לא יודע להשתמש במכשיר. גם כן תירוץ.

אחרי חמש דקות מלחיצות של כמעט-דיבור הצלחתי להוציא בדיקה יזומה מהצד שלי.

אין לי שמץ של מושג מה הלך שם.

וזה רק קצה המזלג.

כשמת לי הכלב, נכנסתי לטראומה ואיבדתי את זה לגמרי. מצאתי את עצמי פתאום רץ לכיוון השדות ומרביץ לאדמה. לא משהו שיכולתי לשלוט בו.

כשסבא שלי נפטר, אפילו לא הרגשתי רע. למרות שהיה האדם הכי קרוב אלי. עד היום לא הצלחתי לבכות עליו.

אני בדיכאון, ורק אז אני מצליח לכתוב.

אני שוכח הכל. והזיכרון שלי בסדר, אני כן מצליח לזכור פרטים יבשים. את השאר לא.

וכשיש לי סיוטים, אני מתעורר מהם מיד, נוטף זיעה קרה.

השגרה הצליחה להסתיר את זה טוב, אבל זה שם. ולפעמים אני מפחד מעצמי פחד מוות.