מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

ישנה אחת, ישנה אחת.

עוד אחת, ועוד אחת.

אחת זוכרים יותר, אחת פחות.

אחת הכל, ואחת כלום.

והזמן עושה את שלו.

וכאשר מגיעה אחת, ומזהה באמצע הרחוב,

זה קצת מביך לא לזהות.

קצת מביך להודות ששכחת.

וכאשר מגיעה אחת, ועוברת ברחוב,

מסתכלת עליך וישר לובשת פרצוף חמוץ,

זה קצת מוזר.

היא כועסת, מאוכזבת.

חושב שעשיתי לה משהו, אחרת למה שתזרוק מבט משפיל?

אולי קראה? שמעה מאנשים? ספגה שמועות?

בפעם השניה שזה קרה, חשבתי שזה יותר מצירוף מקרים.

שנה עברה, והנה שוב נפגשים אחד על פני השניה ברחוב.

לפעמים אני עם שיער ארוך, לפעמים כבר התגייסתי והשיער קצוץ.

לפעמים היא עם שיער שטני חלק, לפעמים צבעה לבלונד זועק.

פעם אחר פעם אני רואה אותה והיא רואה אותי.

עובר בינינו מבט חמוץ, וכל אחד ממשיך לדרכו כאילו לא קרה דבר.

אבל מה קרה? מה כבר יכולתי לעשות שאני לא זוכר?

בפעם הבאה אני ארצה לשאול אותה מה עבר בינינו. אני ארצה אמת.

לא שזו זכות גדולה. את שמה אני לא יודע, אפילו אין לי מושג מאיזה ישוב או קיבוץ היא.

אבל האמת חשובה מהכל, לא?

או שאולי עדיף להשאיר את השלד בארון.