הפסקתי להאמין באהבה איפשהו בתחילת י"ב. יצאתי מקשר שהתחיל עם המון אהבה מטשטשת והמון רגשות חזקים, נגמרה רע, והטעם שנשאר אחרי הוא של "אני לא מצליח להזכר ברגש שהרגשתי".
קשרים לא היה הצד החזק שלי. אף פעם לא היתה לי חברה לתקופה ארוכה באמת. מספר חודשים מועט, זה היה מקסימום שהגעתי אליו. זה תמיד נכשל מסיבות מסוימות. בעיקר בעקבות חוסר עניין. כי ממצים אחד את השניה. (ואיך לא, כשתקועים בתחת אחד של השני ורק רוצים לדעת את הזולת? לא ברור שזה ישעמם מתישהו?)
אנשים משתנים. רצונות משתנים. אנשים רוצים שינוי. אנשים לא אוהבים קבוע. כל קשר הופך למעיק בשלב מסוים. אהבה איננה קיימת כפי שמציגים אותה בסרטים, אבל נראה שההשפעה מהסרטים הקיטשיים גרמה לנו להתרגש באמת מהדברים הטיפשיים האלה. יש אנשים שעדיין מתרגשים מדברים כמו פרחים ודובונים. יש אנשים שעדיין מקדישים ל"נשיקה ראשונה" יותר יחס מ"איזה חמוד זה היה!". יש אנשים שעדיין לא גילו את טבעם האמיתי של בני האדם. יש אנשים שעדיין חיים בבועה שלהם שאהבה קיימת.
אנחנו צריכים תקשורת כדי לשרוד. לא מספיק לנו סתם לאכול ולישון. אנחנו זקוקים לבני-אדם סביבנו כדי שלא נשתעמם למוות. כשבודד לנו ועצוב לנו, אנחנו צריכים מישהו איתנו. כשרע לנו, אנחנו רוצים חבר. בערך כמו שרוצים סיגריה, או כמו שרוצים לשתות. כי רע. אבל זה לא שאנחנו מחפשים "אהבה". אנחנו מחפשים סה"כ יחס ותשומת לב, ואולי מישהו שיכול לעודד אותנו. לעשות את החיים המסריחים האלה קצת יותר יפים.
בגלל זה מתחתנים. אנשים כבר מוותרים על הרעיון של אהבה כי מבינים שאם יחכו ל"אחד" זה לא באמת יקרה. לאחר שנתיים שלוש או חמש המג'יק יגמר. אבל אנשים רוצים להתיישב, להשתקע ולהקים משפחה. אז מחפשים פרטנר מתאים מספיק למשימה, ועדיף אחד שגם יוכל להקשיב, לשתף, להעביר את הזמן ולתמוך ברגעים קשים. מחפשים מישהו שיהיה קל יותר לשרוד פיננסית איתו. מפחדים לעזוב, מפחדים להיות בודדים.
אבל אז, מה הפלא שבוגדים? כשהבעל לא תומך כשצריך, כשאף פעם אין לו כוח לכלום ושהוא תמיד תקוע בתחת של עצמו ומרשה לעצמו להפליץ ולתקוע גרעפסים בחופשיות לכל עבר (למרות שזה מגעיל את שאר בני הבית), מה הפלא שהאישה תבגוד? מה הפלא שתחפש מקור אחר לתרפיה שלה? מה הפלא שתחפש ריגושים?
מבחינה כימית, אנחנו "מתאהבים" בעזרת הריח: יחד עם הריח מופצים פרומונים הגורמים לאנשים סביב להתעניין בנו. סקס מפריש הורמונים שמחזקים רגשות בין בני-זוג ותורם לתחושת השייכות (כדי שהגבר לא ינטוש את האישה בזמן ההיריון). החלק היותר מכוער הוא שמבחינה מדעית, כל ההורמונים שאחראים על פרפרים בבטן, התרגשות ו"אהבה" מפסיקים להיות מופרשים מהמוח לאחר כשנתיים לכל היותר. זה הטבע שלנו, לדפוק ולזרוק, להמשיך הלאה לבן-זוג הבא ולהמשיך את קיום המין האנושי. להשאר במסגרת אחת כל החיים זה מנוגד לטבע שלנו. אין בכך שום היגיון.
אהבה אמיתית, אני מאמין, שקיימת רק בין הורים לילדים (וגם זה לא תמיד). ודאי אני לא מדבר מניסיון, אבל נשמע לי הגיוני להרגיש רגשות חזקים באמת שלא דועכים ממשהו שיצא מתוכי ואני טיפחתי וגידלתי.
מאוד מצחיק שאני אומר את הדברים האלה. אני אדם שמאוד אהב סרטים קיטשיים והאמין באהבה עד תום. אני אפילו זוכר איך שכנעתי אנשים קרים להאמין שאהבה אכן קיימת, והתמוגגתי לראות שהם משקיעים בריליינשיפס שלהם כי הם מבינים שזה ישתלם להם בסופו של דבר. זה התקלקל לי לגמרי. אומרים ששואבים דברים רבים מהבית. אני שאבתי מהבית שלי זוגיות כושלת ועלובה בה ההורים לא מדברים, רבים כל יום מספר לא מבוטל של פעמים, ונראה שהם נשארים יחד רק כי המסגרת המשפחתית נוחה להם, וכי הם לא רוצים לפרק אותה. אבל הם אומללים. גאד, כ"כ אומללים.
כשאורחים מגיעים אנחנו תמיד משפחה מושלמת. ההורים אפילו מתנשקים על השפתיים. אנחנו משפחה מאוד אוהבת ותומכת. הצביעות הזאת גרמה לי להאמין שגם קשרים שלכאורה נראים מוצלחים יכולים להיות כושלים מתחת לסדינים.
אהבה. הלוואי שיתהפך עולמי ואתחיל להאמין בזה שוב, כי אני כ"כ זקוק לדבר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
