מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

את שומרת אותי על אש נמוכה ולא משחררת.

לא תתני לי ללכת בנעימים. לא נגמור בטוב.

את תמיד תשאירי את הטעם הרע הזה.

לא כי למישהו אכפת אם קשר נגמר בטעם רע או לא - הכל עובר עם הזמן.

אבל את יודעת שכל עוד יהיה טעם רע איתך, אני לא באמת אוותר עליך, ואמשיך לרצות לחזור.

פי 20 בערך יותר מכמה שאני באמת רוצה. רק כי אני מסנוור ומורעל מהכמיהה הזאת אליך.

רק כי את מגעילה אלי, אז כואב הרבה יותר להפנים שבאמת המשכת הלאה.

זונה.

בואי נחזור, נהיה יחד לאיזה חודש, נזדיין המון ונמצה את כל התחושות האלה לנצח.

למרות שאנחנו לא מדברים, זה מרגיש כאילו אנחנו תקועים באמצע.

או שאנחנו יחד או שאנחנו כלום.

ואולי עדיף כלום.

מדהים איך את מצליחה לשגע אותי ככה מבלי להרים טלפון. הקול שלך זועק אלי מהסמסים ומכל הפאקינג לוגים האלה שאני מסרב למחוק.

איך יכולת.

לא תמצאי מישהו טוב ממני.

"איתי הוא בן אדם נחמד. הוא יושב לידי בשיעורים ואנחנו צוחקים על דברים רנדומליים ומציקים אחד לשני. באייסיקיו הייתה לנו שיחה שהתקרבה איכשהו לנורמלית. הבן אדם כל כך סגור.. הייתי רוצה לדבר איתו ולהכיר אותו באמת, אבל נראה כאילו הוא לא ייתן לי."

כמה עצוב באמת אדם סגור?

מאיפה לנו לדעת כמה מדהים הוא באמת?

ואולי זה סתם ממש מעניין כי זה נסתר מאיתנו.

לכו תבינו בני אדם.

ואם להיות כנה, קצת נמאס לי להיות מוקף באנשים "מיוחדים".