אני וספורט מעולם לא הינו חברים טובים. ריצה זה מעצבן, משקולות זה קשה, להזיע זה מבאס, ומאיזה מוטיבציה אתחיל להתאמן בכלל.
בראש שלי - אנשים שעשו ספורט היו כאלה שרצו לפתח את הגוף שלהם. כדי להרשים בנות, כמובן. כאילו שלמישהו בגיל שלנו אכפת מבריאות.
לפני מספר שנים, היתה מישהי שהצליחה לתסכל אותי כהוגן. לא הצלחתי להבין אותה בכלל.
הבית של סבתא הרגיע אותי. הינו מבקרים את סבתא קבוע בימי שישי, ופתאום הכל היה טוב יותר.
לא כי אני כזה אוהב את סבתא. לא יודע, היא בסדר וזה. אבל פעם אחת כשהתעצבנתי ממש ונסעתי אליה, קלטתי משהו.
הייתי נוסע באופניים באופן קבוע לסבתא. לא בגלל הכושר - לאוטו של אמא היה ריח שעשה לי בחילה נוראית.
אבל כשהייתי נוסע הייתי נרגע מהמחשבות שלי.
מאז התחלתי באופן קבוע לצאת לרכיבות כשהייתי טרוד, וזה היה עוזר קצת.
האקסטזה האמיתית הגיעה באיזור הצבא.
איפשהו באיזור האימונים לקצונה הבנתי שאני צריך לעשות ריצת 2,000 תוך זמן סביר.
זמן סביר זה לפחות 8:30, אם לא פחות. בטירונות עשיתי את זה באיזור ה-14 דקות.
חייבים להתחיל להתאמן.
בהתחלה בתוך המכון, אבל רציתי לנסות פעם אחת לרוץ בחוץ.
בפעם הראשונה רצתי 13 ק"מ, בערך פי 10 משרצתי אי פעם.
הרגליים כאבו ויומיים לא זזתי מטר.
אני לא יודע להגיד מבחינה פיזיולוגית וביולוגית מה קורה במהלך הריצה, אבל אני יודע איך זה מרגיש.
הריצה לוקחת ממך את כל הכוחות והאנרגיות. מנצלת עד תום, ומפרישה הורמונים שגורמת לך להרגיש טוב.
תוך כדי הריצה, כל התסכול מנוטרל, והמוח פועל בקצב מהיר. אני חושב על דברים שבדר"כ צצים באמצע מקלחת, רק בקצב מהיר יותר, ובאופן עמוק יותר.
אחרי ריצה אני חוזר עם תובנות.
אחרי ריצה הכל ברור.
הריצה מאפשרת לי להתנתק מנקודת המבט האינווידואלית שלי ולשקול הכל בעיני זר.
טוב שמצאתי משהו שבאמת מרגיע אותי.
היום כמעט הגעתי לחצי מרתון. אל המרתון ומעבר לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
