מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

גבר מכיר אישה.

הם יוצאים. הם מעוניינים.

הם מתנשקים. הם נכנסים לקשר.

הם שולחים סמס "בוקר טוב" בבוקר.

אוכלים ארוחת צהריים יחדיו ומשתפים אחד את השניה בכל מה שעבר עליהם.

לפעמים מתקשרים קצת כשקשה בעבודה, כשיש לקוחות מעצבנים, וכשההורים חופרים.

בלילה עושים סקס.

בחמישי יוצאים לאיזה מסיבה טובה.

בשבת יוצאים לאיזה פארק ועושים פיקניק עם המון אוכל ושוקולד.

זה כ"כ פשוט.

אז למה זה לא ככה?

וזה תמיד קורה לי בסוף.

לא משנה כמה אנשים אכיר, לא משנה כמה אהיה נחמד השבוע, לא משנה לאיזה חייל אתן לשבת במקומי ברכבת רק כדי שירגיש טוב עם עצמו.

ואני אדם חברותי. אני מאדרפאקינג חברותי. זה מה שחברים שלי אומרים, זה מה שהאנשים בבסיס אומרים. לפעמים מתבטא ב"איך זה שאתה מכיר את כולם" או "תפסיק להתחיל כבר עם כל הבנות בבסיס". יש גם כמה קנאים בבסיס שמנסים לרדת עלי כי אני מדבר עם בנות (בניגוד להם... כנראה זה מסובך ובלתי אפשרי עבורם).

וניסיתי המון דרכים. אני אפילו עכשיו בקטע של האדם הנחמד, שאכפת לו מאטיקה ולא הולך לפגוע באיש, גם לא בשביל אינטרסים. ולא, זה עדיין לא עובד.

החלטתי לוותר עליה. היו לי כמה שיחות עם אנשים קרובים והגעתי למסקנה שאם אני תוהה אחרי כ"כ הרבה זמן, זה כנראה פשוט לא זה. מתישהו בקרוב נעשה את ה"שיחה" ונסגור את זה אחת ולתמיד. אני בינתיים סובל מזה, ואני חושש שהמצב ישאר ככה בקרוב.

ובדיוק בתקופה כזאת, כשאני צריך מקסימום אנשים, יש לי מינימום. וגם להם כבר אין כוח אלי.

אני צריך צומי. אני צריך אהבה. אני צריך סקס. אני צריך משהו שיגרום לי להרגיש שווה בעולם הזה.

ואם לא אהבה, אז אולי סטוצים.

ושוב שקעתי בזכרונות כל היום. קראתי היום את רוב האינבוקסים שקיבלתי מאז שפתחתי את הפייסבוק. ואני חושב שהבנתי משהו.

תמיד שאפתי להיות ישיר ואמיתי. שאפתי להגיד לאנשים מה אני באמת חושב. שאפתי להתנהג כמו שאני באמת מרגיש. שאפתי לעשות מה שמרגיש נכון באותו הרגע. שמתי בצד את האטיקות. שמתי בצד את מה ששגוי ובזוי בעיני החברה. כי החברה שלנו מסריחה וכלום לא נכון אצלה. ואני אמצא את האמת שלי לדברים. ואם היא והוא יחד וזה לא מתאים לי, אני אעשה הכל כדי להפריד ביניהם. כי אני כנה ואמיתי, וזה מה שאני באמת רוצה. ולי יהיה יותר טוב אם היא תהיה איתי. ובפנים בפנים, לא באמת אכפת לי מאיך הוא ירגיש. וזאת האמת שלי.

אבל האם אני באמת יכול לבחור את האמת שלי? האם אני באמת חלק בבחירה הזאת?

בכל פעם שאנחנו בוחרים משהו, בראש רצות מיליוני שאילתות שמניבות בסופו של דבר תשובה אחת. כל תשובה מבוססת על הניסיון הרב שחווינו בעבר וקשור לנושא. אז האמת שלי היום תהיה אחת, במהלך השנה הבאה אלמד דברים רבים שיסתרו זאת, ואז לאחר מכן האמת שלי תשתנה.

ומה לגבי רגשות? רגשות משפיעים כ"כ הרבה על מודל קבלת ההחלטות שלנו. כשהם חזקים הם מעוותים אותנו לגמרי וגורמים לנו להתמסר באופן עיוור לדבר שבאופן שפוי ורציונלי לא הינו אפילו מתקרבים אליו. אנשים טעונים רגשית יצאו עם אנשים שלא מתאימים להם. הם יתאהבו באדם שעושה להם רע. הם יבגדו. הם יאנסו. הם ירצחו. הרגש זה הדבר הכי חזק על גבי העולם הזה, והוא מסוגל לשנות את העולם.

אז מה זו האמת הזאת, לעזאזל? האמת שגורמת לי להתנהג כמו שאני מתנהג. היא לא אמת. היא לא יותר משקר שאני מאכיל את עצמי כי זה נוח וכי זה פשוט. ברור שזה מרגיש "נכון". זה מרגיש נכון כי זו הדרך הקלה לחיות.

הדרך הקשה היא דרך הדמעות, היזע והעצבים. הדרך של ההשקעה. הדרך של הדאגה והאכפתיות. הדרך בה אתה מנסה לעשות טוב לאחרים ולא לעצמך. הדרך בה אתה לא במרכז, אלא העולם שבחוץ.

וברגע שמתחילים להיות נחמדים לאנשים, ברגע שדואגים לזולת ודואגים לו אפילו שלא מכירים אותו ולא אכפת ממנו, דברים קורים מופלאים. אתה מפסיק לצפות כ"כ לפידבק מהזולת. אתה מסוגל להגיד מילה טובה על מישהו גם ללא שום אינטרסים נסתרים. מתחיל להיות לך אכפת מאנשים שאתה חושב שלא מעניינים אותך. אבל אתה לומד להכיר אותם ולהעריך אותם, אפילו אם הם אנשים נראים כמגושמים ומשעממים שקשה לחיות איתם.

אז זה מה שהרגש שלי אומר כרגע. לנסות להיות אכפתי ואוהב. עם כמה קשה שזה יהיה, ועם כמה שינצלו אותי וכמה שאסבול מזה.

אולי זאת הדרך הנכונה.