מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

בשעות האלה הכל נהיה ריגשי. ללילה יש חוקים משלו.

אני אוהב אותך, ומתגעגע אליך, ונזכר בך לפחות פעם בשבוע. היית חלק כה נכבד מהחיים שלי ולמעשה הכל היית בשבילי. הכל. תקופה בלתי מבוטלת של שנתיים עברנו יחד ולא נפרדנו לרגע. בעצם, לא רצית לדבר איתי איזה חודש כי הרגשת שאת "מתקרבת יותר מדי", אז זה פשוט לא הגיוני שהכל הפך להיות כזה.

התקרבתי אליך יותר מדי, כנראה. הצקתי לך, שיגעתי אותך. הרגשתי איך את מתחילה להבריז לי פה ושם, להפגש איתי פחות ופחות, ואז להתחיל להמציא תירוצים למה לא ולמה אי אפשר ויאדה יאדה יאדה. אז פעם אחת תעני לי סוף סוף, למה עזבת אותי? ממתי לאהוב יותר מדי זה חטא? ברגעים כאלה, אני מרגיש מתחרט שדחיתי אותך. אם הינו יחד אולי זה היה נפתר. אם הינו יחד, לא היית מרשה לעצמך להתרחק ממני ככה. אבל את למדת מהטובים ביותר ולא חסכת ממני שום פרט. היית הכנה באדם, וזרקת לי הכל בפרצוף. כבר לא אכפת לך ממני. מה נראה לך, שלא פרצתי בבכי כשקראתי דבר כזה?

כשהינו רבים, הייתי דואג לדבר עם חברותיך הפטפטניות - אני מודה. זה ממש נוח לטפח לרגע את האגו שלהן ואז לגרום להן לזמר עלי לידך ולחרפן לך את השכל. ברגע שהעפת אותי מהחיים שלך לפני כמעט שנה, הפסקתי עם זה לאלתר. לא העזתי, וניתקתי קשר עם כל מי שקשור אליך. אני לא מסוגל לשמוע עליך, ממך, או אפילו לראות את השם המכוער שלך.

אבל את לא עושה לי את החיים קלים, והפתגם "קרוב לעין שורף בלב" משחק לטובתך הפעם. שולחת סמסים כמו ילדה קטנה, יורדת עלי ומקללת אותי? מאשימה אותי? שולחת אינבוקסים טיפשיים?

הפעם התבגרת, החלטת לשלוח מייל רציני. אחד מרשים, ארוך, אמיתי וכנה. בלי קללות, בלי שנאה ובלי בושה.

נזכרתי שפעם אהבתי אותך

אני זוכרת שאמרת לי שתמיד אהיה פה בשביל להקשיב, אבל זה בסדר - אני לא שומרת את זה נגדך

היתה לך פעם נטיה כזאת לחשוב שלאנשים שכבר לא בקשר איתך לא יהיה אכפת אם יקרה לך משהו. תתפלא, אבל לי יהיה אכפת.

לא נשאר לי הרבה ממך, רק מכתב הטיסה. זה מחמם לי את הלב לקרוא אותו ולדעת שפעם היה לי חבר ממש טוב שהשקיע זמנים רבים בכתיבה מושקעת שכזאת. אין לי מספר טלפון שלך, אין לי כתובת, אין לי כלום. את המייל זכרתי, אבל לא ציפית לאחרת, נכון? דיברנו המון, אתה יודע.

את עושה לי לבכות. אני לא יכול לעשות עם זה כלום. יש לי עקרון מאוד חשוב שאני לא חוזר לעבר, ואת יודעת את זה. מניסיון, It makes more harm than good. שנינו יודעים שאם נחזור לקשר זה רק יהרס ויחזור חלילה ויוציא את המיץ.

אבל לעד אמשיך לפנטז עליך, לחשוב מה היה קורה אם, ארצה לחזור אליך ואחלום עליך בלילות. אנחנו צריכים להפגש לאיזה סטוץ חד פעמי כזה, בתקווה שהוא יוציא ממני כל רגש געגוע. אני לא צריך את הרגשות האלה איתי, אז קחי אותם איתך בבקשה.

הלב שלי פשוט מתפוצץ לרסיסים, ולא פחות מאלה הקיימים ברימון מחבלים.

פרוייקט נפלא תפס את תשומת-ליבי ביממה האחרונה. צמד הדוקומנטארים תומר וברק היימן לקחו תרמיל ומצלמה והחלו לתור את הארץ במטרה לתעד סיפורי אהבה ראשונים של בני-נוער מכל קצוות הארץ. הם איגדו לא פחות מ-150 סיפורי אהבה ראשונים אשר כל אחד מהם עושה משהו קטן בלב. הפרוייקט הזה מדהים אותי פעמיים: גם בגלל הסיפורים המרגשים וגם בגלל הצילום הנפלא. אני כ"כ מקווה שבקרוב אוכל גם אני ליצור דברים מדהימים לא פחות עם המצלמה (שדרך אגב, כבר נמצאת בדרכה אלי מסן פרנסיסקו).

קישור: http://firstlove.cellcom.co.il/

למען הסר כל ספק, אני לא איש טלמרקטינג של סלקום או משהו בסגנון. אני בכלל לקוח אורנג' מרוצה.

הפרוייקט הזה גורם לי להאמין קצת יותר באהבה. אחרי הכל, כל עסק האהבה הזה תמיד היה מטושטש עבורי. אני לא סגור על זה שהוא קיים בכלל.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא יצא לי להתאהב בחיי, זה פשוט שלא הרגשתי אהבה. מה שכן הרגשתי זה פרץ רגשות לא-מוגדר שגרם לי להיות עיוור לדברים הקורים סביבי ולשנות מצבי-רוח באופן קיצוני בהתאם לבחורה בצד השני. זה נשמע כמו אהבה לכל דבר, רק שיש בכל זה בעיה אחת. זה לא נמשך. זה נגמר. האם משהו שנקטע לו, ולאחר מכן לא הופך להיות יותר מזכרון בצורת דובי בצידי החדר, יכול באמת להיות מוגדר בתור ה"אהבה" הזאת שמדברים עליה בסרטים ובספרים?

יכול להיות שפשוט העולם הזה גרם לי להאמין עוד מגיל קטן שאהבה היא משהו קסום ומופלא, ואני פשוט מסרב להאמין שהאוטופיה הזאת לא באמת קיימת. אני רוצה להאמין שאהבה אמיתית קיימת. אני רוצה להאמין שבאהבה כזאת אין בגידות, ההתמסרות היא מלאה ומוחלטת, ושבני הזוג אוהבים אחד את השני עד כדי מוכנות להקריב את חייהם, והכי חשוב - שהאהבה הזאת תהיה דבר כה משמעותי, שאפילו אם תגמר, תהפוך לחלק מרכזי ועצום בחיי כל אחד מבני הזוג.

אבל המציאות והניסיון פשוט מלמדים אותי פעם אחר פעם שאין דבר כזה. אני עדיין מקווה שיבוא יום ואכיר מישהי שתוכיח לי שאני טועה. בינתיים אני מסוגל להאמין באהבה רק כשאני מטושטש ע"י שטף רגשות עז. אהבה אשלייתית, הייתי אומר.

הפעם היחידה שבאמת התקרבתי ל"אהבה המוחלטת" בה אני חושק היתה לפני שלוש וחצי שנים, כשהכרתי את האהבה הראשונה שלי. הייתי אז בן 14, והיא היתה בת 15 וקצת (התפוגגי, קלישאה ארורה!). היא גרה די רחוק ממני, משהו כמו שעה נסיעה. פגשתי אותה במקריות באחד ממפגשי ישראבלוג, שהיו מאוד מקובלים אז ב-2006. המצב הכלכלי שלה לא היה בשמיים לכן לא היה לה מחשב והינו מתכתבים אחד עם השניה אחת לכמה שבועות, כשיצא לה להתחבר מחברות שלה. יום אחד היא פשוט הציעה לי לבוא אליה לסופשבוע. לא היתה לי דרך לחזור בשבת ממנה, שכן מוניות שירות לא היו דבר פופולארי. מונית ספיישל לא היתה אפשרות ריאלית, לא לדבר על כך שלא היה שום סיכוי שההורים שלי היו מרשים לי בגיל מוקדם שכזה להסתובב יומיים בעיר אחרת, ועוד אצל מישהי שהם לא מכירים ואני עצמי פגשתי רק פעם אחת. אבל אתם יודעים מה? תחושת הבטן שלי היתה מעולה. התברכתי בראייה נשית של דברים ולכן קשה לשקר לי בדברים מהותיים. פשוט ידעתי שללכת אליה זה בסדר גמור. לכן רבתי עם ההורים במכוון ו"ברחתי מהבית" אליה לסופשבוע נפלא. לראשונה בחיי ביליתי עם בחורה לא מתוך אילוץ, ואנחנו עוד מדברים פה על לא פחות מ-28 שעות רצופות.

ההרגשה שלי היתה מדהימה, והרגשתי כמו שעוד לא יצא לי להרגיש בחיים. יצורים קטנים שמשפיעים לי על הדעת וגורמים לי לפעול באי-רציונליות. הכל קרה בתת-מודע, שכן במודע לא יכלתי לתאר לעצמי שמישהי תרצה, ללא השפעת סמים או אלכוהול וללא איומי אקדח, בחור מכוער ומטופש כמוני. כל הרגשות רקמו להם עור וגידים במהלך כל תקופת הזמן המדהימה הזאת שביליתי איתה, ולאחר מספר חודשים הבנתי. אני מאוהב בה. אני מאוהב בבחורה הזאת שגורמת לי להרגיש כ"כ בבית. הנשיקה הראשונה לא איחרה לבוא, וזה היה הדבר הכי מדהים שחוויתי בחיים. הסצנה חרוטה לי בראש ורצה מולי מאות פעמים. זה קרה בחוף ירושלים בת"א, ביום שישי, ה-8 בדצמבר 2006. הינו רק שנינו מול הים האינסופי הזה, ודיברנו פעם ראשונה על הרגשות שלנו. השיחה היתה כ"כ מלחיצה, מוזרה, מדהימה, מרגשת, מבגרת. הרגשות שלי גאו ונשקנו שפה אל שפה. בלי לשון, בלי נגיעות, בלי ליטופים. נשיקת שפתיים יבשה, תמימה וטהורה. אתם יודעים מה? זו היתה הנשיקה הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם. לא היה בה אף לא אחוזון של חרמנות. הנשיקה היבשה הזאת היתה מדהימה עשרות מונים יותר מכל סקס רטוב שהיה לי אי פעם.

התאהבתי בבחורה הזאת ב100% רגש ו-0% חרמנות, כשבימינו, ב"אהבה בוגרת", נראה שהתפקידים קצת מתהפכים. הבחורה זרקה אותי לאחר מספר ימים משום שעוד היתה מעוניינת באקס ולא אהבה אותי באמת, אבל זה לא משנה את העובדה שהרגשתי רגשות טהורים שכמוהם קשה לי להאמין שאפתח שוב בתקופת החיים הנוכחית. לדבר הזה קוראים אהבה אמיתית, ושום דבר שעברתי לאחר מכן לא היה קרוב לזה. כנראה שעם אבדן התמימות איבדנו דבר חשוב נוסף. את היכולת לאהוב ללא גבולות.

ערב משובח לכולם (:

דוגמא לפרסומת טובה, לשם שינוי...

הו אלוהים, כמה שחיי הפכו להיות חסרי-תועלת בימים האחרונים. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מגרבץ מול המחשב, כצפוי מכל שמיניסט שזה הרגע סיים את לימודיו. דווקא המון אנשים באים אלי לאחרונה, ובאופן כלשהו - התקרבתי יותר לחברים מאז שנגמר בית-הספר. יתכן מאוד שזו סתם אשליה של הרגע, אבל אני מקווה שזה ימשיך לכמה שיותר זמן. אחרי הכל, אין דבר שאני חושש ממנו יותר מהבדידות, וזה נראה ריאלי יותר מתמיד כעת כשאנחנו לא כבולים למסגרת משותפת כלשהי. היי, רגע. איבדתי את הפואנטה. אה, כן - חוסר-התועלת... החרישה האינסופית למתמטיקה מתישה אותי. עוד פחות משבוע אצא לחלוטין משלשלאות משרד החינוך ואצא לאזרחות וחופש מוחלט. חשבתי לעשות רשימה של דברים שאתחייב לבצע כל X זמן עד לגיוס - אני מקווה להתמיד. איפשהו לאחר הבגרות אעדכן את הבלוג ברשימה זו (:

ולאחר האקספוזיציה המורחבת והלא-קשורה, אגיע לעיקר הפוסט. מוזיקה טובה, בנות שוות, אלכוהול ובכמויות - המועדונים כיום מציעים לנו את כל אלה ובכך הופכים לאיזור בילויים פופולרי ואהוב. נדירים האנשים כיום שלא יוצאים למועדונים. טוב, אני מגזים, אבל הכוונה היא שיש המון שיוצאים למועדונים שבוע שבוע. אני אף פעם לא אהבתי מועדונים. זה לא שאני לא אוהב לרקוד - אתם צריכים לראות איך אני מתחרפן בהופעות. האם אני לא אוהב מוזיקה? זה לא זה. לא חושב שקיימים אנשים כאלה בכלל. אז מה לעזאזל דפוק אצלי, אתם שואלים?

1. על מה ולמה 50 ש"ח כניסה?! וזה עוד לפני שהחלטתנו אם המוזיקה לטעמנו או לא. מה, מחירי הבר לא מספיק גבוהים בשביל לספק את הסחורה?

2. סלקטורים - הרי הכל אצלכם פרוטקציות! ואם אני לא מוכר בסביבה, אז אני לא אכנס? התפקיד שלכם הוא לסנן ערסים ולא לעזור להם לעקוף את התור.

3. ערסים - למה לא מקימים כבר מועדון לחיות פרא? אני באמת לא מבין למה אני צריך להזהר במועדון שלא לדרוך על מישהו מגודל או חלילה לפצוח בשיחה עם מישהי שיתכן שלחבר שלה יש סכין בכיס.

שאגב מזכיר לי דבר מצחיק - כל פעם שיש דקירה במועדון נוהגים להתלהב בערוצי התקשורת שזה קרה בהשפעת האלכוהול. הרי זה קרה בגלל האלכוהול, הסם המסוכן הזה שהופך כל דובון אכפתלי לדוב גריזלי עצבני. אה, ונראה לכם שללא השפעת האלכוהול הדוקר הוא אדם נעים הליכות שמתנצל כשנתקעים בו ברחוב? מה הקטע הזה בכלל שערסים מתעצבנים שבנים מתחילים עם הבחורה שלהם? הם לא אמורים להיות מוחמאים? חוץ מזה, אם היא זורמת איתו, אז זו היא שדפוקה - מה הקטע להתעצבן על הבחור?

אבל כל זה באמת מתגמד בהשוואה לסיבה העיקרית שאני לא יוצא למועדונים. סקס. סקס סקס סקס. המועדונים האלה נוטפים סקס ונראה שזה הדבר היחיד שהולך בהן. הרוב המוחלט של הבנות לבושות כמו שרמוטות ורק מצדיקות את ההתנהגות של הבנים המועדון - כמו כלבים חרמנים נדבקים לכל תחת זז ומקווים להכניס לתוכו את איברם. השירותים בפעילות מתמדת ותמיד תמצאו זוג מתמזמז בחושניות על הבר, ולא יפתיע אותי לשמוע שהם אפילו לא יחד. כאילו, לאנשים שרוצים לפרוק את הפורקן המיני שלהם, המועדונים נשמע כמו פיתרון אופטימלי. אבל מה לגבי כל השאר? לפעמים נראה לי שפשוט מיותר ללכת למקומות האלה אלא אם אתה מחפש לשכב הלילה (ובאופן שפל למדי. אין עלוב מלהשכיב בחורה שיכורה! איפה ההישג כאן?!)

למרות שאני כן יוצא למועדונים לעיתים, אני מעדיף הופעות. שם משלמים על מה שאתה אוהב (ולפעמים גם זה לא - תבורכי עיריית תל-אביב), פחות ערסים נוכחים, והסקס לא דובק בכל מקום. אה, וגם אפשר לשוחח מבלי לנסות לנחש מה הצד השני אמר.

נ.ב. יצא לי להתקל בזוג שהחליט לצלם קליפ כל יום במשך שנתיים ליוטיוב. זה נשמע ממש מגניב ומלהיב, סטייל מחוברות שכזה. כשאעבור לגור עם מישהי - תזכירו לי גם לעשות משהו דומה?