מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

מתגעגע לימים בהם חזרתי ב-2 בצהריים הביתה והתבאסתי שזה מאוחר ועכשיו לא יהיה לי זמן לכלום.
מתגעגע לימים בהם לא היה אכפת לי איך אני נראה. לא השקעתי זמן במחשבות על מה ללבוש. פשוט לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי בארון.
מתגעגע לימים של שיער ארוך. למרות שכולם אמרו לי שזה מכוער. כי לא היה אכפת לי. אני אהבתי אותו.
מתגעגע לימים בהם לא שרפתי 5 שעות ביום על פייסבוק.
מתגעגע לימים בהם הקלטתי ששטוס עם הוידאו החדש והמשוכלל שלנו, ולאיך שאבא התפלא איך ילד בן 4 מסוגל להשתמש לבד בטכנולוגיה מורכבת שכזאת.
מתגעגע לימים בהם הייתי יוצא למסעות במטרה להכיר אנשים. הייתי יוצא לת"א וחוזר עם 20 כתובות מסנג'ר.
מתגעגע לארבעה חודשי חופש (במצטבר) בשנה.
מתגעגע לימים בהם הרווחתי יותר משקל וחצי לשעה.
מתגעגע לימים בהם יכולתי בגאווה לשלם בעצמי על כל חשבונות הטלפון, בגדים, יציאות, ולא הייתי צריך להתחנן למאתיים שקל מההורים כדי לגמור את החודש.
מתגעגע לימים בהם פגשתי בחורה ותוך דקה או שתיים כבר ידעתי שהיא תהיה הBFF הבאה שלי.
מתגעגע לימים בהם יומיים הספיקו כדי להתאהב.
מתגעגע לימים בהם דיכאון פירושו היה "יואו איך בא לי כבר להשיג צ'אריזארד זוהר".
מתגעגע לימים בהם הלכתי, יד ביד, עם חברים מבלי שזה היה נראה מוזר.
מתגעגע לימים בהם התנהגתי כילד אווילי וילדותי רק כדי להעלות לך חיוך על הפרצוף.
מתגעגע לימים בהם הצלחתי להעלות לך חיוך על הפרצוף.
מתגעגע לימים בהם התרגשתי כשראיתי אותך מתחברת למסנג'ר.
מתגעגע לחיוך הנמרח מצד לצד שהיה עולה לי על הפרצוף אחרי שיחת טלפון איתך.
מתגעגע למשמעות שהיתה.
מתגעגע לימים בהם הייתי בוגר לגילי.
מתגעגע לימים בהם שפטו אותי על הכוונות ולא על התוצאות.
מתגעגע לתמימות שלי.
מתגעגע לתמימות של כולם.

מתגעגע לימים בהם אהבה היתה אמיתית ומלאת אכפתיות. בלי כוונות נסתרות, בלי שקרים במטרה להכניס למיטה, בלי כל הבולשיט הזה.
מתגעגע לימים בהם האמנתי שבגידות זה דבר לא אפשרי.
מתגעגע לימים שחשבתי שאהבה זה דבר מוחלט ואינסופי. ואם מתישהו, אפילו בטעות, אני אקרא לאהובתי "בת זונה" במחשבות, אני ארגיש רע עם זה ואלך להתוודות בפניה.
מתגעגע לימים שהייתי מסנוור מכל סרטי הרומנטיקה והאהבה.
מתגעגע לימים שהאמנתי שאהבה אפשרית.
מתגעגע לאהבה.

אני מתגעגע לדברים רבים שכבר לא אוכל להשיג שוב.
אז אם זאת המשמעות של בגרות ותבונה, אני מעדיף להיות ילד קטן וטיפש שלא מבין דבר מהחיים.

היום התיישבתי על הספסל בתחנת הרכבת. תוך מספר רגעים התחיל הרציף להתמלא והספסל היה די עמוס. פתאום צצה מישהי וסימנה לי לעשות לה מקום על הספסל. הצתופפתי קצת ונתתי לה מקום לשבת.

ואז היא הוציאה סיגריה ובאה להדליק אותה.

"אני אסמטי, את יכולה בבקשה לא לעשן כאן?"

"אז לך לשבת במקום אחר!"

ואז קמתי ותקעתי לה נוד עסיסי בפרצוף. אם היא מרגישה בנוח להסריח לידי ככה, גם לי יש את הזכות. ואני לפחות לא מסרטן אותה.

לא, סתם. לא באמת עשיתי את זה. אין לי את האומץ. אבל זה לגמרי מה שהיה מגיע לה.

בחייאת, אנשים. אם אתם באים לעשן ליד אנשים, תשאלו אותם אם זה בסדר מבחינתם. כן, תתפלאו, לא כולנו אוהבים את ריחות השושנים הנידפים מסיגריות הבנזין שלכם.

והמינימום הוא לכבות את הסיגריה, או לעבור מקום, כשמישהו מעיר לכם על כך.

אז יש לך חבר עכשיו.

בהתחלה התבכיינתי כי סירבת להפגש איתי בגללו.

ואני קינאתי.

לא כי אני רוצה אותך, ולא כי אני מפנטז עליך. כי את הסולמייט שלי.

כי לפני שנה גררתי את כל החברים שלי לאילת רק כדי לפגוש אותך. כי הקירבה היתה כ"כ עצומה שידעתי עוד מהטלפונים המסכנים, ולפני שנפגשנו, שזה הולך להיות משהו אדיר.

וככה היה.

ועכשיו יש לך חבר. בהתחלה קינאתי, אבל מיתנתי את עצמי. טוב לך וזה מה שחשוב.

אבל זה כבר עבר את גבולות הטעם טוב. אנחנו כבר לא מדברים על זה שאת לא רוצה להפגש כי לא ראוי שבחורה תשן ליד גבר שלא חבר שלה.

לפני חודש עיצבן אותי שאת מתנגדת, אבל הבנתי שככה זה עובד ושתקתי.

אבל עכשיו את מסננת אותי.

את אומרת שתחזרי ולא חוזרת.

זה כבר הרבה מעבר למעליב ופוגע.

וכשאני אומר לך את זה, את מזלזלת. גורמת לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי. שאני נדבק לשטויות וחיי בסרטים משלי.

ובאמת שאני בוחן את עצמי כל הזמן, אבל זה לא זה.

אז טוב לך עכשיו, ולכן את שמה זין על כל שאר עולמך. מבלי שאת שמה לב אפילו, ולא בכוונה או מרוע.

אז מחקתי אותך. כי אני לא יכול לסבול לראות את השם שלך מולי כל הזמן. אני מרגיש עלוב ומטופש ואפס. לא יכול לסבול אותך עונה לכולם בכזאת חינניות ואותי זורקת לזבל.

אז כן, הפריע לך שמחקתי אותך. קלטת לרגע שאת עלולה לאבד.

אבל אחרי בדיוק שבריר שניה זה הפסיק להפריע לך וחזרת להתנהגות האדישה והקרה שלך.

אז החלטתי שאפסיק להעיק עליך.