מכירים את הקשרים האלה שלא נגמרים טוב?
מכירים את אלה שנגמרים אפילו מכוער?
מכירים את אלה שמשאירים טעם רע בפה, ושאין אף פעם הרגשה של "סוף"?
הסיטואציות האלה יכולות לחרפן. רבתם בגלל משהו, או שניתקתם קשר בגלל סיבה ממשית. אחד מבני הזוג כבר לא מעוניין בקשר, מתוך מיליון ואחת סיבות. אבל עדיין יש את המתח המעיק הזה. בין אם אלה תחושות אהבה או שנאה, אנחנו עדיין מרגישים אכפתיות. ושקרן מי שיגיד שיהיה אדיש לגמרי בפעם הבאה שיראה את אותו אדם בצד השני של הרחוב.
לא בהכרח לראות, אגב. בימינו הטכנולוגיה מתקדמת ותמונות של האקסיות שלך צצות לך מול הפנים גם אם לא תרצה. בסטטוסים בפייסבוק של חברים משותפים. בתמונות. ביציאות. בעבודה. בצבא.
ולכל ניצוץ קטן יש את הפוטנציאל להצית הכל מחדש. בדר"כ האגו שומר אותנו מלחזור אל הקשרים האלה, ומונע מאיתנו אפילו לשקול אותם מחדש בפינה הכי נידחת במוחנו, אבל גם אנשים מלאי אגו ישברו לאחר זמן מה. זה עניין של זמן.
ועל הקשרים האלה לא חל חוק ההתיישנות. גם מישהי שיצאת איתה פעמיים בחופש הגדול של כיתה ט' יכולה להרגיש כמו פספוס של החיים אם הסוף שלכם היה מכוער והעניינים נשארו בלתי-פתורים.
האם הבחורה הזאת באמת חשובה לך? קשה לדעת. התחושות והרגשות שלך מתגברים עליך והופכים לאובססיה. אתה רוצה אותה חזרה. וזה לא משנה אם היא היתה משעממת, אם שנאת את הריח שלה, או אם היא היתה מציקה ובלתי-נסבלת.
You want her back by all means necessary.
זה יכול לבוא בדרכי הפעולה הכי אובססיבים שיש, מאלה שתראו רק בסרטים. סמסים בלתי-פוסקים? מכתבים? סרנדות מתחת לחלון? התבצרות מול הדלת? לא, זה לא מוגזם. כשהקשר נגמר מכוער ואתה מרגיש אשם, אתה תעשה דברים מטורפים. ו"לא" זאת לא תשובה מתקבלת. וגם אם יגמרו לך הכוחות ותוותר היום, תנסה שוב במספר שבועות או חודשים. זה ימשיך להציק לך כל עוד איכשהו האדם הזה יחזור למחשבות שלך.
אז לי היתה ידידה ממש טובה שביקשה ממני סכום די גדול של כסף. אמרה שתחזיר תוך חודש. לא היתה לי שום בעיה להלוות לה כי היא היתה ידידה טובה. אחרי יומיים גיליתי שהיא ירדה מהארץ.
מעבר להיבט הפיננסי, נפגעתי ממנה מאוד. היא אדם שסמכתי עליו ובטחתי בו, ואני חושב שזה היה הדבר הכי מגעיל שהיא יכלה לעשות.
לאחר כשנה היא חזרה ארצה לאחר שלא הסתדרה שם. רצה הגורל ונתקלנו אחד בשניה ברחוב.
זה היה הניצוץ שהצית הכל.
אני נזכרתי כמה אני כועס עליה ומאוכזב ולא רוצה לדבר איתה בחיים.
באותו מפגש, היא ניסתה להתנצל, אבל אני התעלמתי ממנה והמשכתי ללכת.
פעם בכמה חודשים היא ניסתה ליצור קשר ולהתנצל. די באובססיביות אפשר להגיד. אפילו אמרה פעם אחת שהיא באה אלי בעוד שעתיים וכדאי שאהיה בבית כי היא לא מתכוונת לזוז מהדלת.
החלטתי לסיים את זה אחת ולתמיד. להפסיק לסנן אותה ולחזור "לדבר". לא באמת לדבר. להיות אדיש ומשעמם, אבל לא ברמה שרואים שזה שקר. לענות ביותר מ2-3 מילים, אבל עדיין להיות משעמם.
מדהים איך 5 דקות של להציג את עצמך כאדם משעמם שלא שווה לדבר איתו יגרמו לאדם הכי אובססיבי לרדת ממך.
אז אם 5 דקות מספיקות כדי להרוס את האובססיה והכמיהה לחזור לקשר, אז מה הקשר שווה בכלל?
מתי המלחמה כן שווה את זה?
מתי אתה באמת מתגעגע ולא מסנוור מהבולשיט שהאכלת את עצמך כל השנים?
God only knows.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
