מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

לכל אחד יש את השירים האלה שהוא אוהב. לפעמים הם מיינסטרים, לפעמים לא. לפעמים הם דכאוניים, לפעמים משמחים, לפעמים מרגשים ולפעמים עצבניים. לא סתם אומרים שהמוזיקה היא מזון לנפש. להלן רשימה של שיריי האהובים ביותר. זרקו מבט - אולי תגלו שניים או שלושה שירים חדשים!

חזרתי הביתה. עברו יומיים מהטירונות כבר, ואין לי ממש איך להסביר את זה. הבקו"ם עבר רגיל (אם כי המכשיר בבדיקת רנגטן מגניב אותי עד רגע זה! זה מסתובב סביב הראש שלך כמו איזה מסכת פאוור ריינג'ר), והיומיים שהייתי בבסיס הטירונות הוציאו ממני את רוב הכוחות (כן, אני יודע שאתם מזלזלים ואומרים, "אתה סתם ג'ובניק ועושה 02, מה אתה בוכה בכלל?", אבל כל הקטע של להכנס למסגרת צבאית די קשה לי). הרבה לעמוד בשמש סתם, הרבה לשבת בישיבה מזרחית שכבר כל השרירים תפוסים ממנה ולסבול הרבה שיעורים משעממים תחת. טוב, אולי לא הכי משעממים בעולם, אבל באותו רגע עם המזגן והכיסאות הנוחים, ניתנים לנו התנאים האופטימלים לשינה. אני עושה טירונות עם המון בנות כעיקרון, משהו בסביבות ה-80%, אז אני מניח שלא יהיה לנו קשה מדי בטירונות, מבחינה פיזית לפחות. לי בינתיים די קשה להתרגל למסגרת הצבאית, אבל יהיה טוב. דרך אגב, בבקו"ם הכינו שקיות גיוס למתגייסות, ולכן במקום לקבל סכין וקצף גילוח של ג'ילט, קיבלתי ספיד סטיק וסכין גילוח ורודה לרגליים. גם היה שם גז מדמיע, אבל אותו ביקשו חזרה בכניסה לבסיס. כאילו, הם רציניים?

מגויס רק שלושה ימים, אבל בינתיים זה קשה לי מתמיד. כמה טוב שיש את הבלוג לחפור בו על זה.

עריכה: או, אני כל כך נהנה לרגע סתם לצאת עם חברים או לשבת על המחשב, ומקווה שהשעות יתארכו ואחזור לבסיס עוד המון המון זמן.

~~~~~~~~~~~~

אני לא אוהב את יום כיפור. אף פעם לא אהבתי את היום הזה. אני מניח שהסלידה עצמה החלה איפשהו בגיל צעיר, כשהחלטתי שאני לא מעוניין לשמור כיפור אולם ההורים שלי כפו עלי זאת ולכן לא הייתי מפעיל חשמל בבית והייתי אוכל מחוץ לבית ללא ידיעתם. זה די טיפשי שהם שומרים על הכיפור הזה כשהם מקנחים אותו בלובסטר בטיילת, אבל מה לעשות. השנה, בפעם הראשונה, ההורים הרשו לי לפעול כרצוני בחדר שלי, להפעיל חשמל ולאכול מה שארצה, כל עוד הדלת שלי תשאר סגורה.

לכן יום כיפור זה אולי יום מעט יותר נחמד, אבל עדיין יש דבר שמאוד מאוד מעצבן אותי. הסמסים וההודעות הצבועות מכולם של "מצטער אם פגעתי".

"אם פגעת"? אתה אפילו לא יודע אם אתה פוגע? אם אתה יודע, תתנצל. אם אתה לא, על מה אתה מתנצל, ומה שווה הסליחה הזאת? ולמה נראה לך שהסליחה שלך שווה משהו כשהיא קופי פייסט שאתה עושה לכל אדם אחר ביקום שלנו? אם פגעת בי, תבקש סליחה כשתראה לנכון, רק לא ביום כיפור. זה סתם נראה צבוע ועלוב.

משעשע אותי שסבא רבא שלי היה רב ראשי ומקובל ברומניה ואני כופר למהדרין. כנראה שכל פעם בנים של קיצוניים נוטים לצד השני. האם זה יהיה עתיד ילדיי?

סופשבוע נפלא לכולם :)

אני שונא אנשים נטולי חוש הומור. כאילו, ממש ממש שונא אותם. אני באמת לא מבין מה הבעיה שלהם. אני כבר ממזמן לא מדבר על אלה שמתים להתפקע אבל עוצרים עצמם בשביל לייבש ולצאת מאגניבים, אלא על אלה שבכנות וברצינות חושבים שכל דבר מצחיק למעשה גרוע. ממה הם נהנים בחיים בכלל? עזבו את זה שהם מייבשים את החברים שלהם, הם מדכאים את עצמם. לאנשים כאלה יש זין קטן או שהם סתם לא מקבלים. אחרת אין לי דרך להסביר את התופעה העצובה הזאת.

~~~~~~~~~

אני מתגייס עוד יום וקצת. אני כ"כ אדיש לזה. לא פתחתי חיפוש אחד בגוגל על איך בנויה הטירונות או מה צריך להביא. לא קניתי כלום בכלל, המוטיבציה שלי שואפת ל-0. אני לא יודע איך להסביר את זה ממש. אני ממש מדוכא, האמת. קשה לי לעזוב את החיים החופשיים שלי ולעבור למסגרת צבאית. וזה לא שאני הולך להתגייס ליחידה קרבית ולסגור 28. אני פאקינג ג'ובניק שבסופו של דבר יחזור כמעט כל יום הביתה. אבל לי זה קשה. אני רגיל לחיים חופשיים ללא מסגרת, בהם אני עושה דברים, לא בהכרח שפויים, ללא שום תלות באף אחד. ואם אני צריך להבריז מהשיעור של יהודית כי חשוב לי לנסוע להפתיע את חברה שלי, so be it. ואם אני מתגעגע, אני במרחק של אוטובוס מכל מקום, לא ממש משנה התזמון, כמעט תמיד אני חופשי לעשות מה שאני באמת רוצה.

כאילו שזה ימשיך להיות ככה בתקופת הצבא. אף פעם לא הייתי מורעל במיוחד, אבל הטרטורים של לשכת הגיוס בהחלט הורידו את המוטיבציה שלי אל מתחת לאפס. בואו נגיד שלנסוע שעתיים כיוון בחום כדי לשמוע "המחשבים לא עובדים, תחזור מחר" זה לא הדבר הכי מחזק שיש. ועכשיו גם יקחו לי את החופש?

את ההודעה מהצבא על הקדמת הגיוס שלי מדצמבר לעכשיו קיבלתי בשוק טוטאלי. תכננתי לעשות כ"כ הרבה דברים שכעת לא אספיק. תחושת החמצה ניכרת בי. ואני יודע שאני סתם מתבכיין, ואתרגל תוך שבועות אם לא ימים למערכת ואמצא רגעים מאושרים, אבל אני מרגיש בזה הרגע תחושה נוראית של בדידות, כמו ציפור ששברו לה את הכנפיים. וחוץ מזה, בשביל מה יש לי בלוג בדיוק? בשביל להתרברב במספר היפייפה שלי? טוב, כן, אבל לא רק.

אולי מחר אקרא קצת באינטרנט ואראה אם צריך לקנות איזה חולצה. אה, צריך גם להסתפר או משהו, לא? דאמ.

הלוואי ואצליח לפתח חיי חברה חרף הצבא. הבדידות היא חששתי הגדולה מכולן.

עריכה: לא, רגע, רק עכשיו הפנמתי. מורידים את השיער??? זו קטסטרופה!