מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

ארבעה ימים בבית.

אחרי חודשים של עבודה, קיבלתי ארבעה ימים בבית.

עברו שלושה.

והם הספיקו לי למספר תובנות.

אמא מתחרפנת כשאני בבית. היא רק צורחת וצועקת כל היום ומתעצבנת על שטויות. קשה לה עם זה שאני כאן יותר מדי.

כל תחומי העניין שלי התגמדו וקטנו בעוד העניין שלי בעבודה גדל. כשאני לא עובד אני בייסיקלי לא עושה כלום.

הקשרים עם החברים רופפים מאי פעם. לא שאני מאשים אותם, מי רוצה בכלל להסתובב עם מישהו שאפשר לדבר איתו רק פעם בכמה שבועות. ואיך אפשר בגלל לתחזק קשרים אמיתיים ככה.

הכל מתרופף. הכל נהרס. וכל זה בגלל אינטנסיביות העבודה.

וזה כ"כ מסריח, because as it seems now, i have no place to return to.

no home to return to.

אז מה הפואנטה להמשיך לעבוד.

לקרוע את התחת 180 שעות בחודש. היום בשביל להגן על המולדת, ומחר בשביל להרוויח כסף.

אי אפשר לנהל חיים תקינים ולשעבד את עצמך לעבודה במשרה מלאה. נקודה.

אז איך 99% מהאנשים שואפים להמשיך במסלול הזה של צבא, לימודים, עבודה?

מה ישאיר אותם שפויים?

החודשיים תאילנד בין הצבא ללימודים?

השבוע חופש בראש השנה?

מה? מה? מה יכול באמת לעשות אדם מאושר בסיטואציות כאלה?

מה יכול להחזיר לאדם את החיים שהיו לו פעם, בימים בהם היה חופשי?

היום התחיל כמו כל יום רגיל. רגיל עד כמה שיום שישי בצבא יכול להתחיל.

זו הפעם הראשונה שאני יוצא הביתה מזה שבועיים. בתור ג'ובניק אני לא רגיל לסגור כ"כ הרבה.

אני יוצא הביתה עם מכנס קצרצר וטי-שרט דקה. נזכר במשהו על זה שאמרו שהסופ"ש יהיה גשום, ומזלזל באלגנטיות.

כ"כ חם ויבש בחוץ, איזה גשם ואיזה נעליים?

תוך כדי הצעידה אל תחנת האוטובוס, הרוחות התחלו להתחזק.

ואז גשם התחיל לרדת.

כולם התחילו להסתתר מתחת לתחנות האוטובוס הרבות בעזראלי, גם אם זו לא היתה התחנה שלהם.

אני לא מבין איך אפשר לסרב כך לגשם.

הלכתי למרכז הרחבה ונהנתי מקצת גשם אמיתי וטהור.

אנשים הסתכלו עלי כמו אל אידיוט. "מה הוא חושב לעצמו? למה הוא לא מסתתר מתחת לאיזו תחנה?"

פתאום יצאה מישהי מהתחנה. נעמדה לידי ותוך שניות נספגה בגשם כמוני.

"יש משהו מאוד מרגש בחורף הזה. אנשים מסתתרים ממנו כאילו הוא גזרה עלי האדמות. אני שמחה לראות שיש עוד אנשים שמעריכים את הדברים היפים בחיים..."

כולם מתלהבים מגשם ראשון. בערך כמו שכולם מתלהבים מהים בחודש אפריל, שהגשמים פוסקים ואפשר ללכת אליו לאחר הפסקה ארוכה.

הרבה מעדיפים את הקיץ. אני באמת לא מצליח להבין למה. העונה המדהימה הזאת מציפה רגשות ומאפשרת לכולם להתחיל לחיות את החיים מההתחלה.

החורף מסב אושר.

החורף מעודד תקווה.

החורף עושה אותנו אנשים מאושרים.

מה נסגר

מה נסגר

ואיך חוזרים אחורה?

איך מחזירים את הגלגל לאחור?

לימים בהם הכל היה מושלם, לימים של אושר רצוף, לימים שהרגשתי במקום שלי בחיים. ואין תחושה נפלאה מכך.

אני לא מעדכן הרבה. לא כי טוב לי פתאום. פשוט הצבא לוקח ממני את כל כוחותיי.

פעם זה היה יומיות? השתדרג לחמשושים עם לילות לבנים, ועכשיו מתברר שאני סוגר שבועיים.

ואני טוחן. וטוחן וטוחן וטוחן.

ועובד מ10 בבוקר עד 3 בלילה.

ויש לי כ"כ הרבה נקודות שבירה. ואני מנסה להסתיר כי אני שונא שאנשים חופרים.

אבל כ"כ מסריח שיש רגעים שאני כבר לא שם זין, ושאנשים יראו בפנים שלהם שיש כאן חייל שסובל.

שהקצינים יבינו בנימה שלי ובהבעות הפנים שלא טוב לי ככה.

אני אדם של חופש. אני לא הטייפ של לעבוד 15 שעות ביום. אני לא הטייפ של להיות רחוק כ"כ מהחברים שלי עד כדי ניתוק מוחלט מהם.

אבל הקצינים לא יבינו.

כי זה באג'נדה שלהם לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה.

כי זה לא חריג והרבה עושים את זה, אז זה בסדר.

ואם אני מראה פרצוף חמוץ מדי, הם חושבים ש"איתי, תתאפס על עצמך, אני לא מרשה לך להיות שבוז" יעזור.

אני לא אעבור כי זה התפקיד שהכי מתאים לי מקצועית, והיחיד, כנראה, שבאמת יעזור לי בהמשך.

אבל מסריח לי כ"כ. אני כולה שנה בצבא וכבר מרגיש שחוק לגמרי. ויש לי עוד כפליים זמן להשקיע בצבא.

כל הזין בצה"ל, רבותיי.