חייה של נערה מתבגרת

קפאתי במקום. מה פתאום הוא נזכר שאנחנו צריכים לדבר .. ? חודשיים אנחנו הולכים סחור סחור עם המשחקים שלנו. רואים אחד את השני בבצפר ובשכונה, מסתכלים אחד לשני בעיניים ושותקים. פה ושם מדברים קצת בפייסבוק או באסמסים, מתכחשים לזה שמתפתח ביננו משו... ודווקא עכשיו באמצע החיים, כשאני מתה מעייפות והכי לא מוכנה לזה בעולם - הוא רוצה לדבר ?

אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר על ההזדמנות הזו, כי חיכיתי לזה כלכך הרבה זמן.. אז אמרתי לו שיבוא. ואחרי רבע שעה באמת הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא למטה. לבשתי ג'ינס וסריג ובשקט בשקט יצאתי מהבית, שאמא לא תשמע. כל הגוף שלי רעד, הייתי מפוחדת ומבולבלת. מה אני הולכת להגיד לו??

הוא ישב מתחת לבית שלי, מזמזם לו איזה שיר ברוגע.. כשהוא ראה אותי הוא קם, וניגש אליי בחיבוק.. "לאן הולכים"? הוא שאל "יש פה ספסל", אמרתי " במילא ב2 בלילה אף אחד לא נמצא ברחוב". 

ישבנו על הספסל, מחובקים, שותקים. לאט לאט התחלנו לדבר והשיחה ממש זרמה. הוא סיפר לי כלכך הרבה דברים שלא ידעתי עליו, והשתוקק לשמוע גם כל מיני דברים בנוגע אליי. פתאום הרגשתי כלכך פתוחה איתו, כלכך אמיתית, כנה ונכונה. כלכך בטוחה לפתוח בפניו את הלב שלי, למרות שיש ביננו פער של 3 שנים.... 

אחרי כל השיחות, הצחוקים והחפירות הוא לפתע אמר "טוב, אני חושב ששנינו יודעים שאנחנו צריכים לדבר על משו". צחקתי ואמרתי לו שסופסוף אנחנו מדברים על הכל. סיפרתי לו שאני מרגישה אליו דברים כבר המון זמן, ושכייף לי איתו, ושאני מוכנה לקחת צ'אנס ולראות לאן הקשר יכול להוביל. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא פוחד לפגוע בי כי אני ילדה קטנה, וכי הדברים שהוא מצפה לקבל מהקשר הם שונים לגמרי מאיך שאני רוצה לראות אותו. זזתי הצידה. לפתע הרהרתי לעצמי אם הסיטואציה שאני נמצאת בה היא באמת נכונה. אם הבחור שיושב לידי, מלטף לי את היד ו..... מתחיל לנשק אותי בצוואר הוא באמת הבחור האידיאלי בשבילי. ואז זה בא משום מקום. הנשיקה הסוחפת שלו. רציתי להעיף לו סטירה באותה שנייה, אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה שחיכיתי וציפיתי לה כלכך.... עצמתי עיניים ובשקט בשקט התמכרתי לתחושה, ולטעם המתוק שחדר לי לתוך הפה. הוא החזיק אותי במותניים, וליטף אותי.... לאט לאט ניתקנו פיות. הוא השפיל מבט, כאילו קצת מתנצל. "אני כלכך מצטער... אולי זאת הייתה טעות אני לא רוצה לפגוע בך.." סובבתי את הראש והצצתי בשעון. היה כבר רבע לחמש. קמתי מהספסל ואמרתי לו "טוב תשמע, מה אנחנו עושים מפה..?" הוא נעמד בביטחון ואמר לי "אני חושב שכל אחד יקח לעצמו קצת זמן לחשוב". הוא שתק לכמה שניות ואז המשיך "יהיה בסדר קטנה שלי אל תדאגי". נתן לי נשיקה במצח והלך. ואני נשארתי שם, באמצע הרחוב, המומה, שותקת, לא מאמינה. תהיתי אם אני שקועה בתוך חלום, או אולי חולמת בהקיץ, או שזאת המציאות הוורודה שאני כלכך עומדת לשלם עליה. כי משום מה, הייתה לי הרגשה שמחר בבוקר הוא לא עומד להתקשר....