חייה של נערה מתבגרת

השמיניסטים בבצפר שלנו עשו היום חזרות גנראליות על ההפקות שלהם. בשעה השנייה, החליטו להוריד את כל השכבה שלנו לראות דווקא את ההפקה שלו. תאמינו לי או לא, ממש לא התחשק לי ללכת. העדפתי לבהות במורה החופרת לספרות ולקשקש במחברת כל מיני קשקושים. לא התחשק לי ללכת לבהות בו במשך שעה וחצי, אחרי שכל הזמן הזה רק ניסיתי להתחמק מהמבטים שלו ומהמגע איתו. אבל מה יכולתי לעשות? ירדתי לאולם בראש מורם. בחרתי להתיישב באמצע האולם, כדי שאני אוכל להביט בו פעם אחת בלי להרגיש אותו, ובלי להרגיש את כל ההערות של האחרים מהצד. והוא עמד שם, במשך שעה וחצי, מחפש אחר העיניים שלי בקהל. אולי תאמרו שאני מדמיינת, אבל לקראת סוף ההצגה הייתה לי הרגשה שהוא קלט אותי, ולכן הוא הרכין את הראש. "אתה יודע אחי, איזה לילה היה לנו?" הוא אמר לאחד השחקנים בהצגה. "ישבנו כל הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות מחובקים, צוחקים, כל אחד מספר את החוויות והסיפורים שלו". לפתע הרגשתי צביטה ענקית בלב. אם יש צירוף מקרים יותר מקרי מזה, אני עציץ. הרגשתי שהמילים האלה שלו נאמרו עם כל כך הרבה משמעות, כאילו הוא מספר לחבר את מה שאנחנו עברנו לפני חודש וחצי. אני יודעת שהטקסט שנאמר בהצגה הוא רק חלק ממשחק, אבל בחיים האמיתיים הסיטואציה הזאת קרתה. והמפגש הזה שלנו, באמצע הלילה, מתחת לבית שלי היה פשוט מושלם.
אולי דווקא צירוף המקרים הזה בא להגיד לי שהקשר שלנו הוא סתם משחק? אולי אני סתם ממשיכה לפתח ציפיות ולקוות למשהו שהתפוגג כבר ממזמן? ואם כן, אז תאמר לי מדוע אתה ממשיך לחפש אותי כל הזמן? מדוע כל המבטים חסרי התכלית האלה, שרק גורמים לי להתאכזב כל פעם מחדש?
אני חושבת שההצגה היום נתנה לי פרספקטיבה טובה על הקשר שלנו. מה שהיה ביננו היה משחק של אהבה, ובסופו של היום צריך להוריד את המסך והשחקנים צריכים ללכת הביתה. כל אחד צריך להוריד את המסכה, ולחזור אל החיים שלו. ולצערי, הדרכים שלנו לא מצטלבות. ואפילו גרוע מזה - כל יום שעובר אני מרגישה שהן רק מתרחקות זו מזו. ואם אנחנו חיים בתוך משחק, הרי שחייב להיות מנצח בסופו של דבר, לא? ומה שכל כך עצוב בקשר שלנו, שכאן אין מנצח. שנינו מפסידים את מה שרצינו כל כך....