כשהיינו ביחד, היית הכי מקסים בעולם.. חיבקת אותי, נישקת אותי.. איתך הרגשתי במקום אחר.
אבל אז כשנפרדנו, הרגשתי חסרת כל. שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? היית הבן אדם שהכי אהבתי מכולם.
כולם אמרו שהתמודדתי עם הפרידה הזאת יפה. למה? כי הלכתי לידך בראש מורם ולא התכופפתי.
הלוואי שזה מה שהייתי מרגישה בפנים.
הייתי מרוסקת, הייתי פגועה. הרסת אותי עם הפרידה הזאת. בפנים הרגשתי ילדה מסכנה, אבל בחוץ.. חייכתי בלי סוף.
ואז הגיעה ההרגשה של הזיוף. אני לא יכולה להחצין רגשות, רק בשביל שאחרים ובמיוחד אתה לא תראה עד כמה קשה היה לי.
כל בוקר קמה עם פרצוף שלא קמתי איתו בחיים שלי. מתארגנת לביה"ס, לובשת את החיוך על הפרצוף ויוצאת. ככה יום-יום, כל שבוע, כל השבוע. שנאתי את זה. הרגשתי מזוייפת ברמה שאין בכלל לתאר.
אני יודעת ששבוע אחרי הפרידה אמרתי לך שאני לא רוצה לנתק את הקשר.. היית בן-אדם אחר לגמרי ממה שאתה עכשיו.
אז הנה, חודשיים שאנחנו כבר לא ביחד.. והשתנת בצורה כ"כ מהירה. ולרעה.
החלטת להיות "ילד רע". יוצא, שותה, מעשן בלי סוף. הולך עם פוזה של 'כל העולם על הזין שלי', כאילו שאתה לא פגיע.
באותו היום כששתית כאילו אין מחר, כאילו על אותו היום נכתב "נכנס יין, יוצא סוד." במקרה שלך זה וודקה.
אמרת לי כמה שאתה אוהב אותי, ושאתה מצטער.. שלא התכוונת לפגוע בי ולא ידעת איך הגעת למצב הזה.
אמרתי לך שהכל בסדר, אבל לא הכל היה בסדר. הרגשתי איך פתאום מגיע לי קיא של מילים ואני מוציאה את כל המילים שאגרתי בחודשיים האלה בתוכי, אבל עצרתי את זה.
לא היית במצב של לדבר ובטח לא במצב של לשמוע ממני צעקות, אז שתקתי. "אל תבכי בגללי" זה מה שאני זוכרת בבירור מאותו היום. "אני כבר מזמן הפסקתי לבכות עלייך" זה מה שעניתי לך. זאת האמת, מאז הפרידה בכיתי רק פעמיים. לא רציתי לתת לך לגרום לי להישבר.
והנה, הילד החדש שיצא ממך, החליט עכשיו לצאת פתאום עם הילדים ה'טחונים', נקרא לזה ככה.
אולי זה בגלל אותה ילדה שבגללה נפרדת ממני, או שזאת עדיין הפוזה הענקית שלך.
אל תשכח מאיפה באת! לא גדלת בשכונה שכולם אוכלים בה מכפית של זהב. לא משנה כמה אהבה תהייה שם, אף פעם לא תרגיש -באמת- שייך.
אני מקווה בשבילך שתחזור להיות מה שהיית פעם, איך שאהבתי אותך.. ואיך שכולם אהבו אותך. כי התדמית של ה'ערס' לא מתאימה לילד כמוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
