אלו הם חיי

אואה, אחרי מלא זמן.. הגיע פרק .

תודה לכל הבנות התומכות, באמת שעודדתן אותי! אוהבת .

ועכשיו..... לפרק

פרק 12:

כולנו הסתכלנו על ברנדון, מצפים להמשך. פתאום צץ חיוך קטן על שפתיו. ראיתי איך ליאור נושם לרווחה.

"אז למה אתה לא מספר?!" ברנדון חייך חיוך חושף שיניים והחליק לו כיף.

"חברה של אחותך.. חשבתי לקחת את זה לאט.." ליאור אמר בהיסוס וברנדון ביטל את דבריו בהינף יד.

"כולה ספיר."

"בואנה.." ספיר מילמלה והרימה את המזלג לנגד עיניו של ברנדון. אני ופלור צחקקנו מעט ואח"כ ספיר ופלור אמרו שהן חייבות ללכת להתקלח ולהחליף בגדים.

"ניפגש בערב! איפה נשב?" שאלתי בזמן שאני מחבקת את ספיר.

"בים?" פלור שאלה-קבעה ואני הנהנתי.

"יאללה, בעשר שם." חייכתי ונשקתי ללחיהן והן הלכו. עליתי לחדרי והתקלחתי מהר. אחרי זה הלכתי לחדר של ברנדון וישבתי איתו ועם ליאור והם דאגו להעביר לי את הזמן.

'האור שהעיר לי את הדרך כבה, כמו נרות ימי הולדת, אבל בלי משאלה. וזה נראה שהמראה לא משקפת אותי, אדם רועד, פוחד להתמודד עומד מולי.' קראתי את הסטטוס של דניאל בפייסבוק. זה אומר שקשה לו? שהוא לא יודע איך להתמודד עם הפרידה, או שהוא מפחד להתמודד איתה?

'אלוהים שמעליי, בבקשה תשמור עליי. מתי השמש שוב תזרח מעליי? אולי היא תייבש את הדמעות ותפשיר חלומות וזיכרונות שקפאו מהקור....?' רשמתי את הבית השלישי של אותו השיר שדניאל העלה. מחיתי את דימעותיי וקפצה לי הודעה בצ'אט של הפייסבוק.

-"את יודעת שזה יכול להיות אחרת.." הרגשתי את הדופק שלי מאיץ.

-"רק כשמאבדים מישהו, מבינים עד כמה הוא היה יקר. רק שכטועמים מהרע, לומדים להעריך את הטעם הטוב. רק אחרי שעושים טעויות, מבינים את המשמעויות שלהן ורק אחרי שהיא כבר לא שלך... אתה לומד להעריך את הזמן שהיא הייתה איתך." השבתי לו והתנתקתי. הרגשתי איך אני לא מצליחה להשתלט על הדופק שהאיץ מרגע לרגע. הדמעות האיצו ביחד עם הדופק וכך גם נשימותיי. הרגשתי איך הכל מתפרץ בי ברגע. אני מרגישה ממש מטומטמת, נפרדת ממנו ולא מפסיקה לבכות. מה עשיתי בזה, אני מרגישה שעכשיו אני צריכה אותו יותר מתמיד.

-את מוכנה? אנחנו עוד דקה מתחת לבית שלך.- קיבלתי הודעה מפלור. שיט! –סורי! אני לא התחלתי להתארגן, תעלו לפה ונלך מכאן.- השבתי לה וזרקתי את הפלאפון אל המיטה. הלכתי בזריזות אל המקלחת ושטפתי פנים. התאפרתי מעט, מסקרה, איילינר ואודם אדום עדין. לבשתי סקיני ג'ינס כהה בגיזרה גבוהה, עם חולצת פסים שחורה-לבנה, שהיא נוטה מעט על הכתף.

"את כל כך מתה!" פלור נכנסה לחדר בצעקות. אלוהים, כמה שנבהלתי.

"אני מצטערת! לא שמתי לב לשעה." חייכתי חיוך מתנצל ופלור התקדמה אליי וחיבקה אותי.

"לכבוד?" צחקתי כשהיא ממשיכה למעוך אותי תחת ידיה.

"סתם כי אני מתה עלייך, נצלי את זה. הרי לא כל יום את מקבלת ממני חיבוק כזה" היא השיבה לי וצחקתי. חיבקתי אותה חזרה ואז ספיר נכנסה לחדר.

"מה זה פה?" שאלה ואנחנו התנתקנו. ספיר הסתכלה על שתינו ואז את שלושתינו תקף צחוק בריא. אחרי הצחוק הזה, שבא בטוב אני חייבת לציין. ירדתי לסלון בשביל לשכנע את ברנדון לקחת אותנו.

"בא לך להסיע אותנו?" שאלתי את ברנדון וליאור משך אותי אליו.

"אני אקח אתכם." ליאור השיב לי וחיבק אותי מהצד.

"מה קרה? מפחד שיגנבו לך את ספיר?" צחקתי והוא הפליק לי על ראשי.

"יאללה.." ספיר ופלור ירדו במדרגות ועשינו את דרכנו אל הים, או יותר נכון להגיד, נסענו את דרכנו לים.

"תשמרו על עצמכן." ליאור אמר כשהחנה את האוטו.

"אל תדאג." קרצתי ויצאתי מהאוטו ביחד עם פלור. ספיר השובבה נשארה ולא עברה דקה והלשון שלו חנכה את הלשון שלה.

"זה לא הולך ככה.." אמרתי לספיר כשהיא הגיעה אלינו וליאור נסע חזרה לבית.

"מה?"

"תיהיו כבר ביחד! אתם כאלה מתאימים." פלור ואני באותן המחשבות כנראה. ספיר הסמיקה ואנחנו צחקקנו.

התיישבנו במקום שזה כמו בר-מועדון כזה, יש מוזיקה טובה ואפשר לרקוד. ספיר ופלור הזמינו קוקטייל לא מוכר ואני ביקשתי קולה.

"מה קולה?! תביא לה כמו שלנו" פלור התפרצה מיד ולא נתנה לי להוציא מילה.

"תראי איך הוא מסתכל עלייך.." ספיר לחשה לי באוזן כשחיוך מרוח על שפתיה.

"מי?"

"הברמן, מפגרת!" היא הרימה מעט את קולה. סובבתי את ראשי אליו והסתכלתי עליו מעט, הוא בתגובה חייך אליי חיוך קטן. אואה, הוא נראה טוב. יש לו שיער שחור כהה, עיניים ירוקות ושפתיים אלוהיות! סובבתי ראשי אל ספיר וחייכתי חיוך מבוייש.

"המשקאות שלכן, בנות" הברמן אמר אחרי כמה שניות והסתכל לעברי, חייכתי מעט והוא חייך חזרה.

"אז מה, אתן באות לפה הרבה?" הברמן אמר בחיוך שמתאפק לא לצחוק. ברגע ששמעתי את זה, הצחוק לא איחר להגיע.

"לא היה לך משהו יותר טוב?" פלור שאלה אותו בחיוך והברמן גיחך.

"יש לכן שמות?"

"אני פלור, זו לורן וזו ספיר" פלור הציגה אותנו.

"בן, נעים מאוד. מה, אתן פנויות וכאלה, או שאין לי מצב עם אף אחת מכן." ישיר, הייתי אומרת.

"התמזל מזלך! היא הרווקה היחידה פה." ספיר אמרה בחיוך והצביעה עליי. אני ארצח אותה.

"אז יש מצב?" בן פנה אליי בחיוך.

"נחשוב עלייך.." אמרתי בחיוך וקמתי לרגע. "אני בשירותים, דקה חוזרת." הודעתי להן ועשיתי את דרכי אל השירותים.

-טוב שמעי, הוא חזק בקטע שלך- קיבלתי הודעה מספיר. -חחח, הוא נראה טוב והכל, אבל נראה לי שהוא גדול מידי.- השבתי לה וסידרתי את עצמי במראה. -19 וחצי- ספיר השיבה לי. 19 וחצי? נחמד.

"אז מה הוא אומר?" התיישבתי לידן ולגמתי מהמשקה שלי. הברמן בנתיים התפנה לאנשים אחרים שהגיעו.

"שעוד שעה וחצי הוא מסיים משמרת ואם נראה לנו שתלכי איתו לסיבוב" פלור השיבה בקלילות ואני הסתכלתי על ספיר בשביל לאשר את דבריה של פלור. ספיר הנהנה בחיוך ממזרי ואני שתקתי.

"אנחנו הלכנו לרקוד!" ספיר הרימה את המשקה שלה וסחבה את פלור ביחד איתה כשהברמן עשה את דרכו אלינו.
"בואו הנה!" צעקתי לשווא והסתובבתי חזרה.

"שמעי, לורן." בן הברמן פנה אליי. "מה את אומרת על לעשות סיבוב בים, עוד איזו שעה?" טוב, הישירות שלו הורגת אותי.

"אני לא רוצה לנטוש אותן לבד.." תירצתי מהר והוא צחק.

"לי זה נראה שהן מסתדרות יופי. מה יש לך להפסיד? סיבוב קטן, אני רק רוצה להכיר אותך" לקחתי את המשקה שלי, חייכתי חיוך של הסכמה והלכתי לכיוון של פלור וספיר. המוזיקה פה טובה, רקדנו בלי סוף וניפנפנו בלי סוף. הבנים פה זה משהו.

-את באה?- קיבלתי הודעה לפלאפון ממספר לא מזוהה –אני אבוא אם אני אדע מי זה- השבתי

-תסתובבי אחורה.- עשיתי כדבריי ההודעה וראיתי את בן מחייך אליי. –מאיפה השגת את המספר שלי?- שלחתי לו הודעה כי הוא היה יחסית רחוק. –יש לי את הקשרים שלי- פלור וספיר האלה! –אל תדאג, הקשרים שלך לא יחיו לעוד הרבה זמן.- השבתי לו.

"מה הקטע? מתי הספקתן להביא לו את המספר שלי?" שאלתי אותן והן חייכו חיוך מתנצל.

-חחח אז את באה? סיימתי משמרת הרגע.- קיבלתי ממנו עוד הודעה.

"יש לכן מזל שאני אוהבת אתכן ואני יודעת שאתן מנסות לעשות רק טוב. דגש על המנסות." צחקתי וחיבקתי אותן.

"בהצלחה!" הן אמרו פה אחד ועשיתי את דרכי לבן.

"חכי דקה." בן אמר לי ברגע שהגעתי אליו והוא פשט את החולצה של העבודה. לא מספיק שהוא נראה טוב, יש לו גם גוף אלוהי.

"נהנת?" הוא שאל בגיחוך ואני הסמקתי אחרי שהבנתי שבחנתי אותו יותר מידי.

"בוא נלך כבר." זירזתי את העיניינים והוא לבש חולצה שחורה עליו והתקדמנו ליציאה. בגלל שהיה עמוס, בן אחז בידי והוביל אותי ליציאה.

"אז רגע, למה אתה לא בצבא?" שאלתי אחרי הליכה של עשרים דקות בהן דיברנו.

"אני בצבא, אבל חוזר כל יום הביתה ב-5" אמר ואני צחקתי.

"ג'ובניק בקיצור."

"כן, משהו כזה" בן צחק גם הוא והתיישבנו באיזה ספסל. באמת שהוא אחד האנשים המצחיקים בארץ.

"התאהבתי." בן אמר אחרי שתיקה קצרה.

"מה?"

"התאהבתי." סובב את מבטו אליי וחייך חצי חיוך. שתקתי, מה אומרים במצב כזה, תודה?

הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי חזרה והניח את ידו על הלחי שלי.

"את כזאת יפה.." בן לחש והתקדם אליי עם ראשו. הרגשתי את הנשימות שלו, הוא ריפרף את שפתיו על שפתיי וגרם לי להשתגע. בדיוק כשלשונינו עמדו להיפגש, שמעתי צלצול ולא סתם צלצול, צלצול שהפלאפון משמיע כשדניאל מתקשר אליי.